אדם שנשאל שאלה זו לראשונה אינו יורד לעומקה. היא נראית לו אווילית. בביטחון עצמי הוא מכריז: "ה'אני' הוא כל המכלול של מרכיבי חיי: גופי, רוחי, שכלי, חינוכי, תרבותי, סביבתי החברתית, משפחתי, הכל ביחד…"
תפיסה שטחית זו מתעלמת מחוסר הדיוק שבהגדרה. ה"אני" אינו תלוי בכל מרכיבי המכלול. גם אם הם ישתנו או יעדרו, לא יפגום הדבר בעוצמת ה"אני".
הבה נפרק את מציאותנו המורכבת לגורמים, בניסיון לקלף את קליפות האשליה הדקות ביותר שנספחו אל מושג ה"אני".
האדם מורכב מגוף, ממערכת עצבים וחושים, מתודעה, מרגש ומאינסטינקטים. בהתאם, נתחיל את חיפוש ה"אני".
במבט שטחי מזהה כמעט כל אדם את ה"אני" שלו עם גופו. הוא אינו תופס את הדואליזם של גוף ונפש, ואת הקו המפריד ביניהם. מה גם שקיימת אסכולה תרבותית מטריאליסטית הדוגלת ב"מוניזם". לגרסתה, התודעה, התחושה והרגשות אינם אלא תופעות כימיות של זרמים חשמליים במרכז העצבים. על פי השקפה מוטעית זו, הגוף, בסופו של דבר כולל הכל.
למעשה, המציאות הפסיכית כוללת את כאבי, תענוגותי, יצרי, תחושותי ורצונותי. אדם אחר, ויהיה מצויד במכשירים המשוכללים ביותר, לא יוכל לדעת, את אשר אני חש, כואב, חולם או מרגיש.
לאור תיחומה המדויק של המערכת הפיסיולוגית האובייקטיבית, ברורה המסקנה שאין הגוף, כמציאות פיסית אובייקטיבית, יכול להוות את ה"אני", מפאת היותו אובייקט חיצוני, אשר אינו מוכר כלל לאדם. לעתים, האדם אינו יודע כלל את מיקומם של הטחול והתריסריון שבתוכו. הלזאת יקרא "אני"?
"אני" חייב להיות דבר המהווה את כל ישותי, דבר שתפיסתי אותו הינה בלתי-אמצעית. כל מושג המגיע אלינו דרך למידה אינו "אני".
הגוף הוא אובייקט חיצוני, מערכת ביולוגית מורכבת ומתוחכמת שניתנה ל"אני", המשתמש בה יום יום, גם בלא שיכיר את אופן פעולתה.
נפנה את תשומת לבנו לרובד עמוק יותר באישיותנו, התודעה. נבדוק האם ה"אני" זהה לתודעה.
הניסיון לייחס את זהות ה"אני" לתודעה, נתקל שוב באותן פירכות:
ראשית, גם התודעה היא כח שאינו מוכר לנו בדרך בלתי-אמצעית. אין אנו יודעים כיצד והיכן נוצרו רעיונותינו השכליים, ומאין הופיעו לפתע במוחנו. יתר על כן, ההבדל בין התודעה וה"אני" בולט עוד יותר על רקע הפער בין מסקנות התודעה לבין יישומן. לו הייתה התודעה זהה ל"אני", כי אז היה האדם חי על פי השכל ועל פי מסקנות התודעה, ללא עוררין פנימיים.
עצם העובדה שבאישיותנו קיימת סמכות על-שכלית, הקולטת את מסקנות התודעה, מנתחת את כדאיותן ומחליטה את החלטתה, היא הוכחה חותכת שהתודעה אינה זהה ל"אני".
המסקנה המתבקשת היא: התודעה (כמו הגוף) אינה אלא מכשיר שהוענק ל"אני", כדי ליצור רעיונות ומחשבות. מיהו אם כן ה"אני"?
הרצון, הוא המניע הראשי של כל כוחות הנפש ואברי הגוף, "שהרי אין לך דבר העומד בפני הרצון".
הזהות בין ה"אני" והרצון, שואבת חיזוק מן העובדה שהאדם חש את רצונותיו בדרך בלתי אמצעית.
הרצון ממלא את כל הווייתנו והוא תנאי הכרחי להוויית ה"אני". אין "אני" ללא רצון. לשירותו של הרצון עומדים כל כלי הגוף והנפש, ולכן תמיד רצוני יהיה זהה ל"אני".
למרות שלפעמים פועל ה"אני" בניגוד לרצון מסוים (כגון, הימנעות מעישון למרות התשוקה לסיגריות), אין זה נגד הרצון, אלא שרצון עמוק יותר מעיב בעוצמתו על הרצון השולי. הרצון להיות בריא ולהאריך ימים, התגבר על התאווה הרגעית לעישון סיגריה.
אולם עדיין נותרה בעיה מציקה להחלטה כי הרצון הוא ה"אני".
הרצון אינו תופעה יחידית וחד גונית. קיים בליל של רצונות לאלפים ולרבבות. המכנה המשותף והבלעדי לכל הרצונות הללו, הינו תחושת ה"עונג" הממלאת את הווייתנו בהתמלא רצוננו.
מנין נובעת תופעת העונג, המלווה כל רצון שבא על סיפוקו? אין לומר שהעונג אינו אלא גירוי עצבי פיסיולוגי, המופעל במצב גופני מסוים. שני בני אדם רעבים רואים שולחן ערוך, תאבונו של האחד מתגרה, ואילו של השני אינו מתגרה.
לא הנתונים הפיסיולוגיים יוצרים את הגירוי והעונג (שהרי השניים עומדים סמוך לאותו שולחן ערוך מטעמים), אלא רצונו של האדם הוא הקובע אם יהיה לו עונג. ואם כן, נותרה השאלה: מדוע סיפוק הרצון מלווה בעונג?
מעבר למכנה המשותף של רצונות ועונג, גם ריבוי הרצונות מעורר את השאלה העקרונית: אם אמנם הרצון זהה ל"אני", איזה מאלפי רבבות הרצונות הוא ה"אני"? הרצון לאכול או הרצון לנגן?
מהו אותו מרכז אישיות המאחד להוויה אחת את כל הרצונות?
התחקות עקבית אחר שורש אלפי הרצונות המבעבעים בתוכנו, תגלה שסולם הדירוג של הרצונות בנוי כפירמידה אשר שטח בסיסה התחתון והרחב מכיל אלפי רצונות, ואילו קודקודה העליון, הקטום קמעה, יוצר משולש זעיר אשר שלושת קודקודיו משיקים לנקודה מרכזית.
נקודת ה"אני" שבנפש, העומדת בראש הפירמידה של הרצונות, נושקת לשלושת קודקודי-רצון (שהם שלושה היבטים של ה"אני"), והם הם "מרכז האישיות". שלושת הקודקודים הם: א. יצר הקיום האישי – רצון החיים. ב. יצר הקיום המיני – הרצון להמשך הדורות. ג. יצר הקיום הסביבתי – הרצון לתרום לבנין היקום ולהרמוניית היצירה.
שלושת הקודקודים הם הוויתו של כל נברא, ואין בנברא אף פרט זעיר שאינו סעיף משתלשל מאותו משולש מרכזי.
החי והמדבר כולם, הינם בעלי רצון, תודעה ו"אני" משלהם.
מטרות החיים הם הכרת מהותו של ה"אני" והניסיון לקרבו אל ה"אנוכי", אל הדיבר הראשון שנאמר בסיני, עד לתחושה של "לאהבה את ה' אלוקיך – כי הוא חייך". אימוץ "תענוג הבורא" כ"עונג נפשי שלי – האני". אימוץ זה הוא מטרתו הפנימית של דורנו, הנרתע מן הקונפליקט בין הנטייה להעמדת עצמו כתכלית החיים לבין העמדת רצון הבורא כתכלית חייו.