התורה מתארת את הדרך שבה התגלה הבורא למשה מתוך הסנה. במעמד זה הוא ציוה עליו ללכת למצרים כדי לגאול את בני ישראל. בתום המאורע נאמר: "וילך משה וישב אל יתר (יתרו) חותנו, ויאמר לו, אלכה נא ואשובה אל אחי אשר במצרים, ואראה העודם חיים. ויאמר יתרו למשה, לך לשלום". למרות השליחות הגורלית שהוטלה עליו, משה לא נחפז ללכת באופן מיידי למצרים. תחילה הוא ניגש לחותנו, שעמו הוא התגורר במדין, והודיע לו על רצונו לנסוע למצרים. רק לאחר שהתקבלה הסכמתו של חותנו, התחיל משה להתכונן לקראת הנסיעה.
גישתו של משה שעל פיה הוא חייב לקבל את הסכמתו של יתרו לנסיעה זו, מפליאה מאד. הן לא היתה זו נסיעה פרטית? היתה זו שליחות אלוקית להצלת עם שלם הנמצא במצב של דיכוי חמור, דיכוי העלול למוטט אותו בכל רגע. שאלה חמורה צפה ועולה לנוכח הנהגתו של משה: האם חובת הנימוס כלפי יתרו, שקולה כנגד הצלת עם ישראל מידי המצרים האכזריים? מדוע משה התעכב עד שניתנה לו רשות לנסוע?
ההסבר הוא כדהלן: יתרו פתח את ביתו לפני משה ועמד לצידו בשעת דחקו. אם משה יעזוב אותו ללא קבלת רשות, הוא ישלם בכך רעה תחת טובה, הוא יהיה כפוי טובה! הנוהג בצורה זו, אינו בגדר "אדם". מי שמתעתד להנהיג את עם ישראל חייב להיות אדם מושלם, בעל יושר אישי ללא רבב.
ויותר מכך, גם כלפי עולם החי והצומח, אין רשות לאדם להתעלם מחובה בסיסית זו. גם חובה זו ניתן ללמוד מסיפור יציאת מצרים. כאשר עמדו להפוך את מי הנילוס לדם, במכה הראשונה של עשרת המכות, משה לא הורשה לבצע זאת, ואהרן עשה זאת במקומו. המים הצילו את משה מטביעה, כשהושלך ליאור בהיותו בן שלושה חדשים. לכן, אין זה ראוי שמשה יכה את המים במכת דם! גם מכת כינים בוצעה על ידי אהרן. במכה זו הפך העפר לכינים, ומשה היה חייב תודה לעפר, שבו הוא טמן את המצרי שנהרג על ידו לאחר שהתעלל ביהודי.
המטרה שלשמה הלך משה למצרים היתה חיונית ונעלה ביותר: גאולת עם ישראל. אולם התורה מלמדת אותנו שהמטרה אינה מקדשת את האמצעים. את המטרה צריך להשיג בדרכים כשרות, אין לפגוע במי שזכאי להתחשבות, ואין לפגום במידות הטובות שהן נזר האדם. גם מי שנשלח על ידי הבורא למטרה חשובה מאין כמוה, מוטל עליו
להזהר שבדרכו הוא לא ידרוך על זכויות לגיטימיות של זולתו, כי הבורא חפץ שהשליחות תבוצע בדרכים ישרות, צודקות ונכוחות.