בלק, מלך מואב, נתקף בחרדה למראה הכוח הצבאי החדש העולה במזרח. כדי לקדם את פני הרעה, הוא פנה לעזרתה של המאגיה.

הסיפור מוכר ומפורסם. אנו קוראים אותו כל שנה בשבת זו.

בלק, מלך מואב, נתקף חרדה למראה הכוח הצבאי החדש העולה במזרח. תבוסתו של סיחון, מלך האמורי, הטילה עליו מורא. הוא חשש לגורל מלכותו. כדי לקדם את פני הרעה, נקט יוזמות בלתי שגרתיות. הוא פנה לעזרתה של המאגיה וקרא אל בירת מואב את בלעם, אבי הקוסמים. ביקש שהלה ישמיד את עם ישראל בקללותיו, בהבל פיו, שעל כוחו הילכו אגדות.

בלעם ממהר. אצה לו הדרך. אולם האתון שעליה רכב, "עשתה לו בעיות", הערימה על דרכו קשיים לא צפויים:

"ויחר אף אלוקים כי הולך הוא ויתייצב מלאך ה' בדרך לשטן לו… ותרא האתון את מלאך ה' ניצב בדרך וחרבו שלופה בידו" (במדבר כ"ב, כ"ב-כ"ג).

פחד עמום תקף את האתון מפני "מלאך ה'". פחד, שעצר אותה מלכת בדרך המלך –

"ותט האתון מן הדרך ותלך בשדה" (שם) .

תקלה לא צפויה הכעיסה מאד את בלעם. והתוצאה: "ויך בלעם את האתון להטותה הדרך" (שם).

מדוע הכה בלעם את אתונו? מדוע רגז עליה? הסיבה ברורה לעין כול. היא לא צייתה לו. הוא אדונה והיא פועלת עתה בניגוד לרצונו.

אולם באותו רגע עצמו נהג בלעם בדיוק כאתונו. אף הוא פעל בניגוד לרצונו הברור של אדונו, שהוא יודע ומכיר באדנותו עליו. הוא האלוקים שציווה עליו מפורשות: "לא תאור את העם כי ברוך הוא" (שם י"ב).

זו הפגנה מוחשית של חוש צדק סלקטיבי שהיה טמון בלבו של בלעם. הוא דרש מן הזולת, בהעמדת פני נעלב, נורמות התנהגות שהוא ראה עצמו פטור מהן.

כשהכה בלעם את אתונו בשלישית, פצתה זו את פיה ואמרה: "מה עשיתי לך כי הכיתני זה שלוש רגלים" (שם כ"ח).

האתון המדברת המחישה לסומך על פיו, מי הוא באמת אדון הפיות כולם. ברצותו, אתון תדבר, ונביא חכם – ייאלם דום.

לא "הלם האתון המדברת" המם את בלעם וגרם את שתיקתו, כי אם תוכחתה, הגיונה הבסיסי, האתוני.

כאשר שאלה אותו: "מה עשיתי לך כי הכיתני?" (שם כ"ח) , ניסה להשיב לה ולהסביר לה את התנהגותו: "כי התעללת בי" (שם כ"ט). אף הוסיף בכעסו: "לו יש חרב בידי כי עתה הרגתיך" (שם).

מילים שיכולות היו לגלות לבלעם עצמו את הריקנות של התרברבותו בכוחותיו. שכן "כך אמרה האתון לבלעם: לי אין אתה יכול להרגני, אלא אם כן יש חרב בידך, והיאך אתה רוצה לעקור אומה שלמה? שתק ולא מצא תשובה" (ילקוט שמעוני, שם).

עוד איתות אלוקי לבלעם בדרכו אל החטא ואל האבדון. עוד הזדמנות שהוענקה לו להכיר באיוולת גאוותו. פיו, שעליו היתה תפארתו, הכשילו. ו"זו הטפשה שבבהמה" ניצחה "את החכם שבחכמים". כיוון שדיברה, לא יכול לעמוד בה (שם במדרש).

אך בלעם לא למד לקח. כה כבול היה באזיקי השנאה לישראל, עד כי שוחד גאוותו סימאו.