חז"ל ציינו כי המאפיינים הראשיים של בלעם היו עינו הרעה, רוחו הגבוהה ונפשו הרחבה (אבות ח', כ"ב). ואכן, מעשיו העידו בבירור כי כל המידות הרעות הללו היו מנת חלקו. כל צעד מצעדיו נבע מתוך נגיעות אישיות כקנאה, תאוה ובקשת כבוד.
מאידך, דבריו של בלעם היו נבואות ברמה נשגבה ביותר. דבריו כתובים בתורה וחתומים בחותם האמת הנצחית. בדברי בלעם מצאנו נבואות לעתיד, שחלקן כבר התקיימו לפרטיהן, וחלקן הינן נבואות לימות המשיח שאנו מצפים להתגשמותן המהירה. מן הראוי להתבונן בתופעה, שעל פיה גם "הצד הרע" של האנושות "משתף פעולה" בגילוי סודות אלוקיים.
כוחו של בלעם נבע מהעובדה ש"הצליח" לחשוף תמיד את נקודות השלילה, ובכך לאפשר לקללותיו לחול. על בלעם נאמר שהיה בעל "עין רעה", ובשל מידה מגונה זו היה רואה רק את הרע. דרכו היתה לתור ולנבור אחר כל שמץ פגם, כדי ששם תוכל קללתו לחול.
לכן, גם כאשר נוכח פעם ופעמיים: "כי טוב בעיני ה' לברך את ישראל", הוא המשיך לחפש פגם כלשהו בעם, כדי שעל גביו תוכל עינו הרעה להטיל מארה. בנסיונותיו הנואשים הגיע עד לעבר, קרוב לארבעים שנה אחורה, שם איתר את חטא העגל, ובו חשב למצוא בקעה להתגדר בה.
אולם אילו אך היה בלעם ניחן בהסתכלות פנימית, הוא היה חדל ממאמציו הנלוזים. שכן בעל כרחו הוא נאלץ להשמיע את דברי נבואת האמת ששם הקב"ה בפיו, אשר בה נאמר: "לא הביט אוון ביעקב, ולא ראה עמל בישראל, ה' אלוקיו עמו" (במדבר כ"ג, כ"א).
המשנה קובעת כי "תלמידיו של אברהם אבינו אוכלים בעולם הזה ונוחלים לעולם הבא" (אבות, שם), בעוד תלמידי בלעם "יורשים גיהנום ויורדים לבאר שחת".
העולם הזה הוא עולם החומר, והחומר נראה לכאורה כמנוגד לרוחניות. אולם מתברר, שגם העולם הזה אינו דבר שלילי. אם אכן מעמידים את עולם החומר כערך בפני עצמו, הוא אמנם שלילי. אך אם הוא משמש כאמצעי לרוחניות, הופך הוא למציאות חיובית.
זהו ההבדל בין גישותיהם של בלעם ותלמידיו לבין גישתו של אברהם אבינו שהורישה לצאצאיו. בלעם חומד כסף וזהב, והם אלו שהעבירו אותו על דעתו ועל דעת קונו. כשנודע לבלעם שיש לפניו הזדמנות להתעשר במלוא בתים של כסף וזהב, הוא לא היה מסוגל לתת להזדמנות זו לחמוק מידיו, ובניגוד לרצון ה' הוא הלך לקראת בלק. בלעם היה שבוי בידי תאוות הממון.
לעומתו, אברהם אבינו נתברך משמים בממון ובנכסים, אולם אלו לא שלטו בו, ובשעת הצורך הוא הכריז באזני מלך סדום: "אם מחוט ועד שרוך נעל, ואם אקח מכל אשר לך" (בראשית י"ד, כ"ג). זוהי העין הטובה שהיא נחלת יראי ה' ושמפירותיה אנו ניזונים לנצח.