_x000D_

משה רבינו שומע את קול העם ברעו, צופה בעגל הזהב ובשמחת המחולות מסביבו, לוקח את הלוחות שבידו, הלוחות שחרותים עליהם עשרת ציוויי הנצח, הלוחות הכתובים משני עבריהם מזה ומזה, את לוחות האלוקים… ושוברם.

"ויהי כאשר קרב אל המחנה, וירא את העגל, ומחולות, וייחר אף משה, וישלך מידו את הלוחות וישבר אותם תחת ההר" (שמות ל"ב, י"ט).

"תחת ההר" – מוסיף ומציין הפסוק, בתחתיתו של ההר. בתחתית, שאליה התדרדרו אלו שעמדו ליד ההר, הר סיני.

ואז – ברגע השבירה, התחדשה התקווה. מתוך הלוחות השבורים עצמם היא צמחה.

משה לא השליך את הלוחות מתוך חרון אף של ייאוש. לא היה כאן מעשה חסר אונים של מודה בכישלון. להיפך, זו היתה שבירה… בונה מאין כמוה. לוחות האבן המתנפצות פתחו פתח של אפשרות לתיקון העם, להשיב לו את איזונו.

כאשר ראה משה את העגל במרכז המחנה, הבין את סוד טעותם הנוראה. יוצאי מצרים עודם לכודים במלכודת היצר המוחשי. עודם מייחסים ערך מוחלט, קדושה, כוח ואלוהות לעצמים גשמיים, לסמלים חיצוניים, בלא קשר לתוכנם הרוחני.

הוא חשש שמא בחלוף סערת חטא העגל יקומו הם באחת מתחנות חייהם ויהפכו את הלוחות עצמם לאליל. ינתקו אותם מאמיתם הפנימית החרותה עליהם, ויעניקו עוצמה אלוקית לאבן עצמה. יראו בהם את התכלית, ולא דווקא בבשורה, הכתובה עליהם.

ואז, במעשה נועז, זעזע את העם ושבר את הלוחות. למען ילמדו וידעו, לעד ולנצח, כי אין קדוש ומוחלט אלא אחד – האלוקים. אין אמת אבסולוטית אלא מצוותו, זו, המורה את הכיוון, המדריכה את האדם, המעלה אותו מעל הטבע ושעבודיו, מעדנת את אופיו ומקרבתו אל האלוקים עצמו.

אין קדושה, אמר להם מעשה השבירה, אין קדושה עצמית בסמל כלשהו. יהיו אלו לוחות האלוקים או המקדש, הר או מעיין, כל אלו משרתים הם במקרה הטוב את האלוקים. את זכות קיומם יונקים הם כל עוד קשורים הם למוסר האלוקי, המנחה אותם בדרך.

אמנם נשברו הלוחות בתחתית ההר, אך ניצלה החרות!