על חטא העגל נאמר: "וביום פקדי ופקדתי עליהם חטאתם" (שמות ל"ב, ל"ד). מבאר שם רש"י: "תמיד כשאפקוד עליהם את עוונותיהם, אפקוד עליהם גם מעט מן העוון הזה. אין פורענות באה על ישראל, שאין בה מעט מפירעון חטא העגל".
יתירה מזו, בעת קבלת התורה התעלו ישראל לפסגה גבוהה ביותר ברוחניות, עד ששוב לא שלט בהם המוות. אלא שחטא העגל גרם לכך שחלה ירידה חדה בדרגתם הרוחנית, ושוב חזר עונש המוות לעולם. עד ליום הגאולה השלמה, יום בו יבולע המוות לנצח, הכל עדיין חיים תחת רושם חטא העגל והשלכותיו.
ואכן, אם נתבונן בחטא ובפרטיו, נמצא שההאשמה הכללית שהוטלה על העם כולו בעקבות חטא העגל, נובעת ממעלתם הגבוהה של בני ישראל שחיו באותו דור.
מספר החוטאים היה כמחצית האחוז ממספרם של בני ישראל. רק כשלושת אלפים איש חטאו, כפי שמצוין בפסוקים, בעוד העם מנה שש מאות אלף גברים, מלבד נשים, טף וזקנים. מספרם הכולל של העם הגיע למיליונים.
האחראים לכישלון בחטא היו בני עמים שונים שהצטרפו אל בני ישראל בצאתם ממצרים, הם אלו שדיברו אל בני ישראל בלשון נוכח ואמרו: "אלה אלוהיך ישראל אשר העלוך מארץ מצרים" (שמות ל"ב, ד'), בהתכוונם לעגל הזהב.
והנה למרות שהאחראים לחטא היו אנשי הערב רב, האצבע המאשימה מופנית כלפי עם ישראל כולו. העובדה שהתאפשר ביצועו של חטא חמור זה במחיצתם של בני ישראל בשעה כה נשגבה, כלומר, זמן קצר לאחר מעמד הר סיני, מהווה תביעה נגד העם כולו. שכן אילו היה העם עומד בשיא השגתו הרוחנית, גם השוליים – אנשי הערב רב, לא היו פורשים ממנו.
דור המדבר, לאחר מעמד קבלת התורה, נסק לגבהים רוחניים. לנוכח גדלותם באותה עת, כל פגם שאירע נחשב כפגם חמור ביותר. היה עליהם להציג דוגמת חיים למופת, לדורם ולדורות הבאים אחריהם, ומשלא עשו זאת – הם נתבעו על כך ממרומים.
כאמור, עובדי העגל היו רק אחוז מזערי מהציבור בכללותו. גם המעטים הללו היו זמורה זרה שנתווספה לכרם בית ישראל. קצפו של הקב"ה על כלל העם נבע מהעובדה שנטע זר כזה יכול היה להימצא בתוכם. העובדה ששורש פורה ראש ולענה מסוג זה נמצא בתוכם, מוכיחה שכל שאר חלקי העם אינם נקיים לחלוטין מחטא. שורת הדין האלוקית אינה מוחלת אף לשותפות סמויה כזו בביצוע החטא. כאמור, אילו עמד העם על בגובהו הרוחני הנדרש, לא היו יכולים להימצא, אף לא אי שם בקצה המחנה, אנשים שיעבדו לעגל הזהב.