_x000D_

שבע עשרה שנה חי יעקב בגלות מצרים. היו אלו שבע עשרה שנות חייו השלוות והטובות ביותר. הגעגועים לבנו האהוב, יוסף, הם שמשכוהו "בשלשלאות של ברזל" כהגדרת חז"ל, לארץ זו. עתה, בהתקרב יום מותו, קרא ליוסף וביקשו: "אל נא תקברני במצרים. ושכבתי עם אבותי ונשאתני ממצרים וקברתני בקבורתם" (בראשית מ"ז, כ"ט-ל').

יוסף, כמובן, הבטיח: "אנוכי אעשה כדברך" (שם ל').

אולם, למרבה הפלא, לא הסתפק יעקב בהבטחה מלכותית זו. אף כי ידע היטב שיוסף לא יפר אותה, דרש ממנו לחזק את הבטחתו בעבותות שבועה. הוא רצה להיות בטוח מעבר לכל ספק שבקשתו תקויים. רק לאחר שבועתו של יוסף הודה לאלוקיו על כי זיכהו שגם רצונו האחרון יבוצע כראוי: "וישתחו ישראל על ראש המיטה" (שם ל"א).

יעקב פחד מן הקבורה במצרים. היא הילכה עליו אימים. המדרש מונה סיבות רבות לפחד זה. אנו נזכיר שתיים מהן:

א. יעקב היה נערץ בארץ גלותו. דמות פלאים, שכבודה גדול בעיני המון העם המצרי. אם ייקבר בארץ זו, ייהפך קברו לאתר מקודש, יעד לעליה לרגל ולסגידה. זהו סוף טראגי לאדם שסימל בחייו את האמונה באלוקים ואת ההרחקה מעבודה זרה, אם לאחר מותו היה נהפך בעצמו לאליל.

ב. קבורתו של יעקב במצרים, אפילו קבורה ארעית, היתה מתפרשת בעיני צאצאיו כהיתר להשתרשות בארץ זו. שכן, גם מצרים היא "ארץ קדושה". שאלמלא כן, לא היה יעקב מוכן להקבר בה.

בבקשתו להקבר בארץ כנען נאבק יעקב נגד מגמות הירידה. אלו הופיעו אז לראשונה בעם ישראל, וסכנתן היתה מוחשית ביותר. הפרשה מסתיימת בפסוק המרמז על התפתחות מסוכנת זו: "וישב ישראל בארץ גושן ויאחזו בה" (בראשית מ"ז, כ"ז – לשון אחוזה, רש"י).

משום כך, דרש יעקב בצורה שאינה משתמעת לשתי פנים, שארונו יועלה מיד ארצה. למען ידעו בני ישראל גם בשנות הגלות היכן הוא ביתם האמיתי.