רגע הפגישה מתקרב. עוד מעט קט יגיע יעקב לגבול מצרים. שם מצפה לו בקוצר רוח בנו יוסף. הלה, בא לפגוש אותו בראש פמליה מצרית רמת דרג ורמת מעלה. מעניין, איפוא, לבדוק מה אירע ברגע הפגישה ההיסטורית הזאת.
ובכן, בפסוק נאמר: "וירא אליו ויפל על צווארו, ויבך על צואריו עוד" (בראשית מ"ו, כ"ט).
הפסוק מדגיש ברורות כי רק אחד מהם נפל על צווארי רעהו, ורק אחד בכה. מי הוא זה שלא בכה בעת הפגישה המרגשת?
כשנפגשו האב והבן, עלה בדיוק עמוד השחר והנצה החמה. זו השעה, שבה חלה על היהודי החובה לקרוא את "קריאת שמע" ולקבל עליו עול מלכות שמים.
יעקב הפגין את עצמאותו המוחלטת, היודעת לכבוש את כל הרגשות, למרות החשש לאי נעימות.
באותו רגע רחשה סביבתו של יעקב פעילות נרגשת. בנו יוסף רץ לעברו. שאר בניו בוודאי היו נרגשים מול המראה הגדול. הפמליה המצרית, אף היא התבוננה בסקרנות במתרחש. הנה, קרב יוסף, וכבר הם נופלים איש על צווארי רעהו…
אך אז, בדיוק אז, החליט יעקב לקיים את חובתו הדתית יהודית, לקרוא "קריאת שמע", בלא להתחשב במתרחש סביב.
זה היה רגע דרמטי לכל הדעות. יעקב רמז בכך כיצד הוא ינהג על אדמת מצרים, ולאיזו התנהגות מצפה הוא מצאצאיו. רצונו שבכל מקרה תבואנה מצוות הזהות היהודית לפני הכול. לעולם לא יוותר על ערך יהודי כלשהו בגלל לחץ חיצוני. המצרים יכולים לעמוד עתה ולהתבונן בו כאוות נפשם. הוא יעשה את המוטל עליו כבן אברהם. שום דבר לא ימנע ממנו מלקיים את מצוות דתו. ללמד את בניו אחריו, שאל לה לתרבות הסובבת אותם להשפיע עליהם ועל התנהגותם.
זו היתה תרומתו למלחמה נגד התבוללות אפשרית בעתיד, ברגע הראשון על אדמת מצרים. לעיני מצרים מכובדים, ובמחיר דחיית חיבוקו של בנו האובד, לימד יעקב את בניו, שלעולם אין להכנע כניעה רוחנית, ולו הזעירה ביותר.