_x000D_
יוסף הסתיר מאביו את המידע על אשמת האחים במכירתו. הוא חשש מזעמו עליהם. על כן, התחמק מאביו במשך שבע עשרה שנות מגורי האב במצרים. האמת על מכירת יוסף לא נודעה לו עד יום מותו.
למרות נדיבותו כלפיהם ועל אף הכרזתו הנרגשת שהוא סולח להם על הפגיעה שפגעו בו, הם, האחים, לא היו בטוחים כי אכן נמחק כל העבר כלא היה.
ובכל זאת, כירסמה בליבם תולעת הספק שלא האמינה במחילתו המוחלטת של יוסף.
לכאורה, הצדיקו העובדות את חששם.
הנה האב מת: "ויגווע ויאסף אל עמיו" (בראשית מ"ט, ל"ג).
האגד המקשר את המשפחה, ניתק. מרכז חייהם אבד. בניו ביכו את מותו. מצרים כולה ספדה לו. בהלוויה ממלכתית רבת רושם ועמוקת אבל הובל יעקב לקבורה בארץ כנען, אל מערת המכפלה אשר בחברון.
ואז, בהיותם בארץ כנען, ניצל יוסף את ההזדמנות, ובטרם שובם למצרים ניגש אל בור שביו. חובת הכרת התודה לאלוקיו להטה בנשמתו, והוא אץ להודות על כך בבור שבו נעשה לו הנס.
הנה, אמרו האחים בלבם, הנה האות שהמאורע המעציב ההוא עדיין לא נשכח כליל מליבו. הנה הסימן שטינה סמויה עדיין לוחשת במסתרי נפשו. מי יודע כיצד ינהג איתנו עתה, כשסמכות האב וכבודו אינם סוככים עלינו יותר.
"ויראו אחי יוסף כי מת אביהם ויאמרו לו ישטמנו… והשב ישיב לנו את כל הרעה אשר גמלנו אותו" (שם נ', ט"ו).
הם טעו, כמובן. אמונתו העמוקה של יוסף באלוקים, והידיעה הברורה שהם במעשה מכירתם זירזו את תהליך התגשמות חלומות המלכות, מחקו מליבו כל איבה כלפיהם.
האחים, הדואגים משינוי היחס והאווירה, החליטו לבדות צוואה: "אביך ציוה לפני מותו לאמר: כה תאמרו ליוסף אנא שא נא פשע אחיך וחטאתם, כי רעה גמלוך ועתה שא נא לפשע עבדי אלוקי אביך" (שם נ', ט"ז-י"ז).
האחים לא דיברו אמת, והכתוב אינו מגיב. השקר, למרות נפיצותו בחברה האנושית, נחשב בעיני המקרא לאחת התועבות הבסיסיות שחובה להתרחק ממנו ככל שנוכל. מדוע איפוא אינו מוקע כאן כלל?
למרבה הפלא, קושר המדרש שבחים לדבריהם: "ר' שמעון בן גמליאל אומר: גדול השלום, שאף השבטים דיברו דברים בדויים בשביל להטיל שלום בין יוסף לשבטים" (מדרש רבה בראשית ק', ח').
חז"ל אינם מהללים חלילה את השקר, כי אם מסבירים את מהותו. האמת אינה נמדדת דווקא לפי ההתאמה לעובדות היבשות, כי אם בבחינות מוסר גבוהות יותר. הערכים בעיני המקרא לעולם אינם עומדים בפני עצמם, הם אינם מנותקים מהמתחייב מן הערכים האחרים.
על כן נהגו האחים כראוי במקרה זה. הם חשו, אמנם בטעות, כי הם שרויים בסכנה, הן אישית והן לאומית. לכאורה, אחדות המשפחה מתפוררת, וממילא מוטל בספק עתיד האומה, וה"שקר" הוא, איפוא, צו השעה.
"צוואה" זו כאבה ליוסף: "ויבך יוסף בדברם אליו" (שם נ', י"ז).
עם חשדות בלב לא תיכון האחדות. היא נחוצה עתה למען המבחנים בעתיד. על כן התאמץ לדבר על ליבם, להרחיק מהם רגשות פסולים אלו.
ורוחם הסוערת של אחי יוסף נרגעה.