בני יעקב התייצבו לפני פרעה, אחרי רדת המשפחה כולה מצרימה, בבואה להסתופף בצל האח האובד שעלה לגדולה.
יוסף תדרך את אחיו לקראת הפגישה ולימדם מה להשמיע באוזני המלך: "ואמרתם אנשי מקנה היו עבדיך מנעורינו… בעבור תשבו בארץ גושן, כי תועבת מצרים כל רועה צאן" (שם מ"ו, ל"ד).
המתבונן בכתובים חש כי יוסף ביקש להרחיקם מארמון המלך, מעיר הבירה ומסביבתה. מלכתחילה, הפנה אותם אל ארץ גושן השוכנת בקצה האימפריה המצרית. השאלה היא, מדוע? מדוע הוא עצמו לא העניק להם מעמד מכובד יותר? מדוע לא הציע להם, כמתבקש, משרות ממשלתיות מכובדות? איש מהם לא מונה לשר.
זאת ועוד, כדי שגם פרעה לא יתלהב יתר על המידה ממראה אחיו, הביא יוסף לפגישה רק "מקצה אחיו" (שם מ"ז, ב'). מן החלשים שבהם לבל יעוררו רושם והדר בהופעתם. יוסף אף מדגיש, חזור והדגש, את עובדת היותם "רועי צאן". רעיון המעורר חלחלה ובוז בלב כל מצרי, שהשה הוא אחד מאלוהיו.
מדוע נהג כך בשעה שמשפחת הגרים זקוקה לאהדת הסביבה החדשה?
בפעילותו למען השגת היתר מגורים בארץ גושן ורשיון להתעסקות ברעיית צאן, למעשה, הקים יוסף את הגיטו היהודי הראשון. הוא בנה את המודל לבדלנות היהודית. הוא חשש מאד כי התערות המשפחה בערי מצרים, תגרום השתרשות מסוכנת שסופה התבוללות. קצו של עם ישראל יבוא בטרם צעד את צעדיו הראשונים על בימת העמים. החיים במרוכז, בארץ גושן, מבטיחים פיתוח אורח חיים שונה, נאמן למסורת האבות אברהם, יצחק ויעקב.
יש לרעיית הצאן גם היבטים מוסריים, חיוביים. יוסף היה מעוניין שאחיו יתמידו בהתעסקות זו משום ההשפעה החיובית הברוכה שתהיה למקצוע זה על אופיו של העם, המתחיל עתה לצמוח ולהתגבש.
החיים בחיק הטבע מעניקים אפשרות טובה ביותר להתעלות נפשית ולהרחקות מחטא. רועי הצאן, בכוחם להתבודד ולחשוב מחשבות אמונה עמוקות. התבודדות זו תנאי לנבואה. מצאנו כי אף משה ודוד היו רועי צאן, ומאחורי הצאן נלקחו אל ההנהגה.
זאת ועוד, העירוניים כרוכים אחר בקשת מותרות, ואילו פני יוסף מופנים אל עתיד העם. על כן, רצה לבססו בסגנון חיים פשוט וטהור. נוסף לכך, מטביעה מלאכה זו בלב הרועים גם את מידת הרחמנות. המרחם על הצאן ירחם גם על בני אדם.