תופעה אופיינית וראויה להתבוננות היא, שאין אנו מסתפקים ביום זיכרון אחד לאובדן בית המקדש, אלא יש לנו ימי זיכרון מיוחדים לכל מאורע שהביא לחורבן זה. התחלת המצור על ירושלים, כיבוש העיר, חורבן הבית, ואפילו רצח גדליהו בן אחיקם. כל המאורעות הללו צויינו על ידי יום צום והתעוררות לתשובה.
אולי יש בתופעה זו משום רמז לכך שהחורבן לא בא לפתע פתאום כתוצאה ממשגה אקראי. לא כך הם פני הדברים. לאמיתו של דבר, היה בידם עד הרגע האחרון למנוע את השואה הנוראה. אפילו על שפת התהום עוד יכלו לחזור בהם ולהתעלות שוב בפריחה רעננה. אך הם לא עשו דבר כדי לשפר את מעשיהם ולתקן את אשר עיוותו ולא מנעו את הפורענות.
אם יש את נפשנו לדעת מה מוטל עלינו לעשות – עלינו לפעול למען ה', לקיים את תפקידנו כיהודים ולקרב את אחינו בני ישראל אל דבר ה' ואל תורתו הקדושה. כל עת יאה וכשרה לתפקיד זה. ככל שהצרות מתגברות והתנאים החיצוניים של הישע נעשים גרועים יותר, כך קרוב יותר הישע, ומשיח צדקנו יתקרב אל אלה, אשר מתוך שמצפים לו ומשתוקקים לקראתו, הם עושים את המוטל עליהם. אלה אשר אינם מרפים ידיהם מתוך יאוש ואינם שוקעים בדיכאון המביא לידי אדישות, אלא יודעים את חובתם וממלאים אותה.
ככל שנתמסר לקיום חובתנו בעמידה איתנה, בעוז רוח ובהתלהבות, בלי להתחשב בנסיבות החיצוניות של התקופה, נצליח להתגבר על קשייה ועל תלאותיה.
כשהאויב עומד לפני שערי העיר, אין זאת אומרת שהעיר תיחרב, ואם העיר נחרבת, אין זאת אומרת שבית המקדש יישרף. ואם בית המקדש נשרף, אין זאת אומרת שעם ישראל צריך לצאת לגלות כה קשה אם רק בשעה האחרונה יחזרו בתשובה ויקיימו את המצוות. זהו הלקח שאנו לומדים מימי הצום השונים שנקבעו לזכר חורבן מקדשנו.
שתי נבואות נמסרו לישראל בימי המצור על ירושלים, לפני חורבן הבית הראשון. הנבואה האחת מבשרת רעות וקוראת אל העם: "הביאו את צוואריכם בעול מלך בבל ועבדו אותו ועמו יחיו. למה תמותו אתה ועמך בחרב ברעב ובדבר" (ירמיהו כ"ז, י"ב-י"ג).
הנבואה השניה דורשת לקיים את מצוות ה' גם בגולה: "בנו בתים ושבו ונטעו גגות ואכלו את פריין. קחו נשים והולידו בנים ובנות, וקחו לבניכם נשים ואת בנותיכם תנו לאנשים ותלדנה בנים ובנות" (ירמיהו כ"ט, ה' ו').
אלו שתי הנבואות אשר הדריכו את אבותינו במשך אלפי שנים, עד ימינו אנו. הודות להן התגברו על מאורעות הגלות ונשארו תמיד יהודים נאמנים, בקומה זקופה ובראש מורם. הם קיבלו את גורלם כגזירה מן השמים ושקדו בכל כוחם על שמירת התורה ועל קיום המצוות. הם היו גמישים כאגמון וקשים כאלון, בקיימם את מאמר חכמינו: "הווה עז כנמר וקל כנשר, רץ כצבי וגיבור כארי, לעשות רצון אביך שבשמים" (אבות ה', כ"ג).