יוסף הובהל אל ארמון פרעה היישר ממחשך הכלא, שהושלך אליו בעטיין של עלילות אשת פוטיפר. עתה פונה המלך הגדול אל העבד העברי ומבקשו למצוא פשר לחלומו. כל חרטומי מצרים, שמקצועם בכך, נלאו לפותרו: "ואני שמעתי עליך לאמור", אמר המלך, "תשמע חלום לפתור אותו" (שם ט"ו).
כל העיניים היו נעוצות באותה שעה ביוסף. מצרים כולה, שהיאור אלוהיה, זו הסוגדת לפנתיאון של אלים, השטופה במעשי כישוף, שחיי הכלל והפרט נחתכים בה על פי תחזיות האיצטגנינים ופתרונות החרטומים, מצפה למוצא פי יוסף. האומנם יצליח במקום שבו נכשלו מומחיה?
ליוסף היתה זו הזדמנות בלתי חוזרת להיחלץ מבור הכלא. אם יצליח, תבוא שעת המפנה בחייו. ברגע זה בהיותו חשוף לעיני השליט ולעיני כל עמו, עליו לכלכל את מעשיו בתבונה ולמלא אחר הבקשה. אין זה הזמן הנכון להפגין דעות עצמאיות העלולות להרגיז את השליט ולהעלות את חמתו, עד כדי החזרת יוסף אחר כבוד אל הבור.
אולם יוסף שמע דברים שלא ערבו לאוזניו. בו במקום החליט להעמידם על דיוקם: "בלעדי! אלוקים יענה את שלום פרעה" (שם, ט"ז).
במשפט קצר זה מביע יוסף את הדברים הבאים:
אתה, מלך מצרים, רואה בי פותר חלומות מוצלח ומיומן, משום ששבוי אתה בקונספציה החרטומית שלך. אינני חכם יותר מחכמיך. הפתרון בידי האלוקים הוא, ולא בידי אדם. אין כל ביטחון שאצליח להעביר אליך את דבר האלוקים ואת הפשר הנכון של החלום.
דברים כדרבנות. מילים, שמצרים האלילית, המאגית, לא שמעה כמותן מעולם. זו היתה העזה להציג, דווקא ברגע זה, תרבות שונה לפני אלו שגורלו נתון בידיהם. אך מורשת אברהם פעמה בליבו. ברוח זו בז יוסף לסכנת הכלא. הוא לא יכפוף את ראשו כדי להחליק דברים שאינם כשורה.
דבריו לא היו פליטת פה. מחושבים היו ומכוונים. הוא ינצל את ההזדמנות שנתגלגלה לידיו לפתור את החלום, כדי לחנך את המלך וללמדו פרק בהלכות ההשגחה האלוקית. זו אינה כבולה למאגיה או לכוכבים. זו ההשגחה שממנה נובעת חירותו המוסרית של האדם.
הקורא את פתרון החלום מבחין כי יוסף מזכיר פעם אחר פעם את שמו של האלוקים. וכך הוא פותח: "חלום פרעה אחד הוא. את אשר האלוקים עשה הגיד לפרעה" (שם, כ"ה).
כשיוסף מוצא שהפרות והשיבולים, השמנות והרזות, מסמלות את שנות השובע ואת שנות הרעב, הוא מוסיף: "הוא הדבר אשר דיברתי אל פרעה: אשר האלוקים עשה, הראה את פרעה" (שם, כ"ח).
גם בסוף דבריו הוא מדגיש שהישנות החלום מרמזת כי: "נכון הדבר מעם האלוקים וממהר האלוקים לעשותו" (שם, ל"ב).
ואכן, יוסף רמז ופרעה נרמז. אף הרכין את ראשו בפני האלוקים: "ויאמר פרעה… הנמצא כזה איש אשר רוח אלוקים בו" (שם, ל"ח).
מתברר, איפוא, כי עמדתו האמונית ומלאת הבטחון באלוקים של יוסף לא הפריעה ל"קריירה" שעשה במצרים. הזכרת שם האלוקים ליוותה אותו בכל דרכיו.