בני יעקב נקלעו למצב מביך. אנשים רעבים בהמוניהם יורדים למצרים לקנות תבואה בארץ השבעה, שלא חסר בה לחם. הכל מתקבלים כראוי. רק אחד עשר איש, מבין ההמונים, נחשדים בריגול. מוזר! הם נקלעו לעסק ביש זה בלי למצוא את הסיבה למתרחש. מדוע דווקא עליהם טופלים אשמה חסרת בסיס זו?
כדי להוסיף על האבסורד שבמצבם הנוכחי, הם הוטלו אל בור כלא למשך שלושה ימים, ובסופם מציע להם המושל הצעה בלתי ברורה:
"אם כנים אתם, אחיכם אחד יאסר… ואתם לכו הביאו שבר רעבון בתיכם. ואת אחיכם הקטון תביאו אלי ויאמנו דבריכם" (בראשית מ"ב, י"ט-כ'). מה לאותו מושל מצרי ולאחיהם הקטן בנימין שנותר בארץ כנען? הוא ודאי לא נשלח לרגל! כיצד הבאתו למצרים תתרום, בעיני המושל, לאמינותם?
תגובתם הרגשית של האחים משונה ביותר. היא אינה מתייחסת כלל להצעת המושל:
"ויאמרו איש אל אחיו: 'אבל אשמים אנחנו על אחינו, אשר ראינו צרת נפשו בהתחננו אלינו, ולא שמענו, על כן באה אלינו הצרה הזאת'" (שם פסוק כ"א).
ברגע המשבר הם נזכרים לפתע בגרורות פרשה שהתרחשה לפני עשרים ושתיים שנה. מה עניינה של אותה פרשה לכאן?
כשמכרו בני יעקב את אחיהם יוסף, הם האמינו בכל ליבם בצדקת דרכם. הם היו משוכנעים שהם פועלים כראוי.
חלומות המלכות שעליהם דיווח יוסף בהרחבה באוזני אחיו, הורו להם בבירור שגם בהקיץ הוא חולם חלומות אלו.
מול עיניהם צמחה התופעה המזיקה של אחד, הפורש מן החברה ומתנשא למלוך על השאר. השוויוניות היהודית, בה כולם ניצבים שווים בפני האלוקים, עומדת להיות מופרת, כבר עתה, בצעדיו הראשונים של העם. בהציגו עצמו כמלך, חשו כי הוא מייחס לעצמו תכונות של גזע עליון.
בני יעקב החליטו למנוע בכל מחיר עיוות היסטורי זה. הם האמינו שמניעיהם טהורים בהרחיקם את יוסף מזירת ההתרחשויות.
מוזר, איפוא, שעשרים ושתיים שנה מאוחר יותר, כאשר המושל המצרי דורש מהם להביא בירידתם הבאה למצרים את האח הצעיר בנימין, הם תולים מצב ביש זה, בחוסר הרחמים שלהם כלפי יוסף בעת המכירה.
מדוע צץ זכרון זה לנגד עיניהם דווקא באותו רגע קריטי בארמון המצרי?
אכן, חוק הוא מחוקי תת-המודע החבוי באדם. אין מעשה, דיבור ומחשבה של האדם היורדים לטמיון. תת-המודע קולט הכול, זוכר הכול ומאחסן הכול. תת המודע בוחן את הכול, לאור האמת האבסולוטית האובייקטיבית. הרחק מעין האדם, הרחק מרגשותיו ומשפעת המלים והניסוחים שמאחוריהם הוא מתבצר, מסנן תת המודע את המעשים. הוא מתייק אותם במגירות האמת והשקר, הטוב והרע. שם שוכן אמיתו של האדם, זוהי נקודת מהותו הפנימית.
והוא, תת המודע, מופיע ושולח מסר בעת זעזוע ומשבר. הוא משמיע את דברו כשהאדם נקלע למבוך. או-אז, נופלים הכיסויים השונים, והאדם, הניצב מול האמת לאמיתה, מסוגל לשמוע את קול המצפון העולה מתוכו.
ביהדות קוראים לתופעה זו: מידה כנגד מידה:
דברי בני יעקב שהונצחו בפסוק, מורים על כך: "אבל אשמים אנחנו על אחינו, אשר ראינו צרת נפשו בהתחננו אלינו, ולא שמענו". הם לא מביעים חרטה על עצם המכירה, הם מכים על חטא, מדוע הקשיחו את לבם בעת שביצעו את פסק הדין. רק כשחשו את טעמה המר של האכזריות, והתבוננו בחוסר ההתחשבות של המושל המצרי, הם מבינים שגם הם אינם נקיים ממידת האכזריות. עתה הם חשים בעומק לבם את הכאב שגרמו לאחיהם כשניתקו אותו לנצח מאביו וממשפחתו. עתה הם חווים אישית את הצער שבחוסר האונים מול האכזריות.
מעמקי תת המודע פרצה אמת זו, וטפחה על פניהם. והם, כצדיקים בעלי רגישות מוסרית גבוהה, הכירו בקו של אכזריות ושל קשיחות, שנלווה אליהם בעת ביצוע המכירה.