כשהתקרב מועד כניסתו לרופא, שינן לעצמו צבי את כל הפרטים שהורתה לו אשתו לציין לפני הרופא: את רזונו של הילד, את חוסר התיאבון שלו ואת כל הסימפטומים המשונים שהופיעו אצל התינוק בשבועות האחרונים. סוף, סוף, נכנסו האשה והבת שהיו בתור לפניו.

צבי התייצב סמוך לדלת חדרו של הרופא, מוכן ומזומן להכנס. אז פנתה אליו אשה מבוגרת בתחינה וביקשה כי ירשה לה להיכנס לפניו. היא עצמה אשה חולה, כך הסבירה לו, ונכדה סובל מחום גבוה. היא מקווה שביקורה אצל הרופא יימשך רק מספר דקות. צבי התלבט. הוא נאבק עם עצמו. מצד אחד רצה לסיים מהר את ההמתנה מורטת העצבים ולחזור לעיסוקיו. אך מצד שני, הזדמנה לו מצוות גמילות חסדים. הוא הסיט את עגלת התינוק ופינה לזקנה את מקומו ליד הדלת. זו מצידה, הרעיפה עליו ועל התינוק מטחי ברכות ואיחולי רפואה שלמה מכל ליבה. לאחר דקות אחדות נכנסה עם נכדה אל חדר הרופא.

במשך דקות אחדות היתה לצבי תחושה נפלאה שאופפת את האדם תמיד לאחר עשיית מעשה טוב. אך ככל שנקפו הדקות, הלכה וגברה עצבנותו. עלה בו הספק האם נהג בחכמה כשוויתר על תורו. גם התינוק החל לנוע באי שקט. קול חדש החל ללחוש בתוכו: "הייתי שוטה ותמים. הכיצד הצליחה הזקנה לשכנע אותי מהר כל כך? וכי באתי לכאן עם תינוק בריא? וכי זמני פנוי? לא היה קורה דבר אילו היתה ממתינה כמה דקות לתורה".

חלפו ארבע עשרה דקות מאז נכנסה פנימה, קבע צבי בזעם. כשנפתחה דלת חדרו של הרופא, זינק צבי אל הפתח כשהתינוק על זרועותיו. אך כשיצאה הזקנה עם נכדה, יצאה אחריה האחות ונעלה את הדלת, כשהיא מכריזה: הפסקה!

הפעם נתקף צבי בתסכול איום. הקול בקרבו פצח בנימת תוכחה: זה עונשם של שוטים! גמילות חסד תעשה בבית ולא כאן, על חשבון ילדך.

מחוגי השעון זחלו לאטם. אנשים נוספים הגיעו. כעת נדחקו שתי אמהות אל דלת הרופא עם תינוקותיהן. לאחד חום גבוה ולשני פריחה החשודה כמדבקת. האחות אישרה להן להיכנס ראשונות ללא תור.

ייאושו ותסכולו של צבי הגיעו לשיא. אלמלא היה מתבייש, היה פורץ בבכי. זהו, גמר בליבו, הוא יותר לא עושה טובות!

מחשש להדבקה, התרחק צבי לפינה מרוחקת. שם, רחוק מההמולה נרגע מעט. קול פנימי לחש לו: הרי עשית טובה מתוך שיקול דעת נכון. איש לא אשם שהעניינים הסתבכו. בוודאי לא הזקנה והנכד. מדוע אתה מתחרט על המעשה הטוב שעשית? אם כבר עשית, לפחות תרוויח את המצווה! אתה הרי יודע שה' מנהל את העולם. ואם זימן לך ניסיון, התמודד והיה מרוצה מכך.

התינוק החל ליבב. השעה היתה רבע לאחת עשרה. התינוק כבר היה צריך לאכול בשעה עשר וחצי. האוכל היה מוכן במקרר בבית, וצבי היה אמור להעביר את התינוק ואת בקבוק הדייסה אל המטפלת. כעת החלו כל ספקותיו להתעורר מחדש. לולא הטובה שעשה לזקנה, כבר היה מזמן לאחר כל הסיוט הזה. בתוך תוכו הבין שעליו להישאר נאמן בעקביות לחסד, גם כאשר הנסיבות מראות הפסד.

באותו רגע הגיע רופא מחליף. הרופא הקבוע נאלץ לצאת. הרופא המחליף סיים במהירות את הטיפול בשני המקרים הדחופים וקיבל את צבי ואת תינוקו. הוא בדק ביסודיות רבה את התינוק, הרבה בשאלות וחקר אודות פרטי תזונתו.

"יש לך מזל", אמר הרופא, "התינוק סובל מאלרגיה נדירה. רופא אחר היה מאבחן את המחלה רק לאחר חודשים של בדיקות שונות ומסובכות. למזלך, זהו תחום התמחותי המיוחד. הנה, קח נא דף ורשום לפניך את הדיאטה המיוחדת בעבור הילד לחודשים הקרובים. את הדייסה שלו שפוך לכיור. זהו רעל בשבילו. עליכם לנהוג לפי הדיאטה הזו, והילד יבריא".

סיום זה של הסיפור הוא סיום נדיר להתרחשות. בדרך כלל אין אנו רואים בו במקום את יד ההשגחה הפרטית, או במילים אחרות – את שכר המצוה.