כשעלה נבוכדנצר לשלטון, יצאה בת קול מהשמים ואמרה לו: "עבד רע, לך והחרב את בית המקדש, שבניו מורדים ואינם שומעים בקול ה'". אולם נבוכדנצר חשש שהקב"ה יעניש אותו כפי שהעניש את סנחריב.

בעברו, היה נבוכדנצר שר צבאו של סנחריב, מלך בבל. באחת ממלחמותיו עלה סנחריב להילחם בירושלים כשעמו צבא ענק. באותה תקופה מלך בירושלים חזקיה המלך, שהיה צדיק מאוד וחיזק את העם בתורה וביראת שמים. חזקיה ראה את צבאו האדיר של סנחריב, אולם לא חשש כלל. מתוך ביטחון מלא בבורא עולם עודד את העם להקריב את קרבן הפסח כמדי שנה בשנה בשירה ובהודיה לה'. באותו לילה, ליל הסדר, התרחש נס מופלא ביותר: מלאך ה' הכה את כל מחנה סנחריב, אשר מנה 185,000 מפקדים, לבד מחיילים לאין מספר. יושבי ירושלים קמו בבוקר, והנה מחנה סנחריב כולם פגרים מתים. רק ששה אנשים הותיר ה' מכל המחנה ביניהם היו: סנחריב, שני בניו ונבוכדנצר. זאת כדי שיהיה פרסום לנס גדול זה.

הששה ברחו לארצם. בדרך נדר סנחריב נדר לעבודה זרה שלו ששמה היה 'נסרוך' (נסר מתיבת נח), שאם יגיע בשלום לארצו, יקריב את שני בניו קרבן לעבודה זרה. כאשר שמעו זאת בניו, קמו עליו והרגוהו.

כששמעו עמון ומואב את דברי הנביאים המתנבאים על חורבן ירושלים, שלחו לומר לנבוכדנצר: "דע לך שעתה הגיע הזמן לכבוש את העיר".

השיב להם נבוכדנצר: "ירא אני שלא איענש כפי שנענש סנחריב". שלחו ואמרו לו: "אל דאגה, הקב"ה לא נמצא עימם עכשיו ולא יעשה להם ניסים כפי שעשה להם בעבר".

אמר להם: "בכל זאת, אם יתפללו אליו ישראל בכל ליבם, הוא יענה להם".

אמרו לו: "ה' רחוק מהם מאחר שהרבו לחטוא, ואפילו יקראו ויתפללו אליו, לא ישמע לקולם!" _x000D_

נבוכדנצר עולה לירושלים

נבוכדנצר רצה להוכיח את גבורתו ולכבוש את ירושלים, אך מאידך, חשש

נבוכדנצר רצה להוכיח את גבורתו ולכבוש את ירושלים, אך חשש מאד.

הוא החליט לעשות סימנים שונים כדי לדעת האם יצליח במלחמתו או לא. שלח חץ על שם רומי, אך החץ נפל, שלח חץ על שם אלכסנדריה והחץ נפל, שלח חץ על שם ירושלים והחץ המשיך ולא נפל. הוא עשה סימנים נוספים, ומכולם ניכר היה שאכן יעלה בידו לכבוש את ירושלים.

בשנה השניה למלכותו עלה נבוכדנצר להילחם בירושלים. הוא הצליח להכניע את ירושלים ואת המלך יהויקים, אולם לא הגלה את עם ישראל מארצו, אלא שעבד אותם וגבה מהם מיסים. יהויקים המשיך למלוך על ירושלים תחת מרותו, ולאחר שלוש שנים, ניסה למרוד בנבוכדנצר ולא שילם לו מיסים. במשך שלוש שנים נהנתה מלכות יהודה מעצמאות ומשחרור, מכיוון שנבוכדנצר היה עסוק במלחמותיו, אך בתום השנה השלישית, עלה נבוכדנצר לירושלים לתבוע את עלבונו. ברוב כעסו לקח בשבי את יהויקים וחלק מכלי המקדש. כוחו של יהויקים לא עמד לו והוא מת כשבוי ביד נבוכדנצר. במקומו המליך נבוכדנצר את יהויכין בנו.

נבוכדנצר שמע שחכמתם של ילדי ישראל גדולה מחכמת ילדי שאר האומות וחשב בליבו: 'מן הראוי שאכניס ילדים אלו לארמוני, אלמדם את כל חכמות העולם, וכשיגדלו ישמשו כיועצי'. הוא ציוה על שרו, אשפנז, לבחור מבין ילדי ישראל ילדים חכמים, בריאים וחסונים, יפי תואר ממשפחות מיוחסות.

אשפנז לקח לבבל ילדים רבים, וביניהם את דניאל, חנניה, מישאל ועזריה. במשך הזמן נעשו ילדים אלו  מקורבים למלכות ועזרו מאד לעם ישראל בגלותו.

כשעלה כשנבוכדנצר לבבל, אמרו לו יועציו: "כל זמן שמשפחות המלוכה ומשפחות השרים והמכובדים נמצאות בירושלים, יקשה עליך לשלוט על עיר זו. כדאי לעלות על ירושלים ולקחת את יהויכין עם חשובי ירושלים בשבי".

שמע נבוכדנצר לעצתם, עלה לירושלים ולקח עימו את יהויכין בשבי ועוד כעשרת אלפים איש מכובדים ובעלי השפעה. ביניהם היו מרדכי היהודי ויחזקאל הנביא.

גדולי תורה אלו הכינו בבבל תשתית רוחנית חזקה ומבוססת, וכך לא השתכחה התורה בגלות. גלות בבל נמשכה כאלף שנים שבהן היתה בבל ראש לכל הממלכות בלימוד התורה ובהפצתה.

_x000D_

צדקיהו המלך

_x000D_

כשרצה נבוכדנצר למנות מלך על ירושלים, הוא בחר במתניה בן יאשיהו, דודו של יהויכין, ואמר לו: "הישבע לי שלא תמרוד בי".

_x000D_

ענה לו מתניה: "אני נשבע בנשמתי". אמר נבוכדנצר: "השבע לי בתורה שניתנה בהר סיני".

_x000D_

מיד הביא נבוכדנצר ספר תורה, הניחו על ברכיו של מתניה והשביעו שאינו מורד בו. אמר לו נבוכדנצר: "מעתה לא יקרא עוד שמך מתניה אלא צדקיהו, שיצדיק עליך ה' את הדין אם תמרוד בי".

_x000D_

אולם זמן קצר לאחר שיצא נבוכדנצר מירושלים, הסיתו שרי צדקיהו את מלכם למרוד בנבוכדנצר. צדקיהו שמע להם ומרד בו. גם המצרים עזרו לו במרדו והבריחו מירושלים את החיילים שהותיר נבוכדנצר כדי לשמור על העיר.

_x000D_

צדקיהו קיווה להשיג עצמאות מדינית, למרות נבואת ירמיהו שציווה עליהם להיכנע למלך בבל, ועל ידי כך להינצל.

_x000D_

 

_x000D_

חנניה בן עזור – נביא שקר

_x000D_

באותם ימים קם נביא שקר בשם חנניה בן עזור. הוא בדה מלבו נבואות תקומה וניצחון על ירושלים והפיץ את נבואותיו השקריות. העם האמין לדבריו וחיזק את המרד נגד נבוכדנצר.

_x000D_

שמע ירמיהו את נבואות השקר של חנניה ואמר לו: "הלוואי שיתגשמו דבריך, שהרי כהן אני ואוכל מהקורבנות בבית המקדש. ואילו אתה תפסיד, שכן גבעוני אתה וכשתחזור עבודת המקדש לקדמותה, תהיה שואב מים וחוטב עצים. דע לך, שנעלמה ממך הנבואה על אודות עצמך שעוד השנה תמות".

_x000D_

בסוף אותה שנה ראה חנניה כי נבואת ירמיה אכן עומדת להתגשם והוא עומד למות. מיד ציוה על בניו שיקברוהו אחרי ראש השנה ויעלימו את יום מיתתו. כמו כן, ציוה על בנו, שלמיה, לנקום בירמיהו.

_x000D_

שלמיה ניסה להעליל עלילות על ירמיהו ולא הצליח. לפני מותו קרא לבנו יראיה ומסר לו את צוואת אביו לנסות לטפול עלילות על ירמיהו כדי לנקום ממנו את נקמת חנניה סבו.

_x000D_

_x000D_

_x000D_

_x000D_

עלילת שקר

_x000D_

כאשר ברחו החיילים הבבלים מירושלים מפני המצרים, הציבו ישראל שמירה בשערי ירושלים, כדי שאנשי ירושלים לא ילכו להדליף ידיעות לבבלים.

_x000D_

יום אחד, כשהוצרך ירמיהו לצאת מירושלים אל עירו, ענתות, שמר יראיה על העיר. כשראה את ירמיהו יוצא מירושלים, לקחו אל השרים ואמר להם: "מצאתיו הולך אל חיל הבבלים", זעמו עליו השרים ושמו את ירמיהו בבית האסורים.

_x000D_

כשהיה ירמיהו בבית הכלא, אמר לצדקיהו בסתר: "עתיד מלך בבל להגלותך".

_x000D_

ירמיהו חשש מכעסו של צדקיהו ואמר לו: "לא יאה לך להעניש אותי כשאין לך שום עלילה נגדי. רואה אתה שנבואות ה' מתגשמות, ולא כפי שהתנבאו נביאי השקר ואמרו שלא יעלה מלך בבל על ירושלים".

_x000D_

שמע צדקיהו את דבריו, אולם לא היה בכוחו להכנע לנבוכדנצר.

_x000D_

_x000D_

_x000D_

_x000D_

מצור על ירושלים

_x000D_

בשנה התשיעית למלכות צדקיהו, יצא נבוכדנצר לכיוון ירושלים כדי לדכא את המרד.

_x000D_

מאחר שחשש לעלות בעצמו על ירושלים, חנה לפני ירושלים ושלח למלחמה את שר צבאו, נבוזרדן. הוא שלח עימו שלוש מאות חמורים טעונים גרזני ברזל כדי לשבור את שערי העיר.

_x000D_

בעשרה בטבת הגיע נבוזרדן לירושלים והקיף את חומותיה בחיילים. נבוזרדן ניסה להבקיע את חומות ירושלים אך לא עלה בידו. כל גרזני הברזל נשברו על אחד משערי ירושלים אולם השער לא נשבר. ה' חיזק את אנשי ירושלים ונתן להם אפשרות אחרונה לחזור בתשובה.

_x000D_

החיילים ניסו להכניע את העיר על ידי התקפות של חיצים ואבנים. בירושלים היו גיבורים עצומים שנלחמו עם הכשדים  והפילו מהם חללים רבים. היה שם גבור אחד ושמו אביקא בן גבתרי. כשהיו חיילי נבוכדנצר יורים אבנים גדולות לעבר החומה, היה אביקא מקבל את האבנים בידו ומשליכם חזרה על החיילים והורג רבים מהם. כאשר גברו ההתקפות וזריקות האבנים, קיבל את האבנים אף ברגליו וזרקם עליהם, אולם עוון העם גרם ובאה רוח והפילתו מהחומה ומת.

_x000D_

שנה וחצי היתה ירושלים נתונה במצור מבלי שהצליח נבוזרדן לכובשה. מלאי המזון אזל מהעיר, והרעב הפיל חללים רבים. באו הילדים הרכים אל אמותיהם כדי לקבל אוכל, וכשלא נענו, נפלו הילדים ומתו עליהן.

_x000D_

 

_x000D_

הובקעה העיר

_x000D_

בשנה האחת עשרה למלכות צדקיהו, ביום ט' בתמוז, יצאה בת קול ואמרה: "קפוץ וכבוש את ירושלים, שכבר הגיע זמנה להחרב וזמנו של בית המקדש לההרס וזמנו של ההיכל להישרף". נותר לנבוזראדן גרזן אחד מכל אותם גרזינים שהיו לו. הכה מכה אחת, השער נבקע והאויבים נכנסו לירושלים.

_x000D_

_x000D_

_x000D_

_x000D_

בוטל קורבן התמיד

_x000D_

כשנכנסו האויבים לירושלים, הרגו וטבחו ללא רחם, אולם עדיין לא הצליחו להכנס לבית המקדש שהיה מבוצר בחומות נוספות. הכהנים התבצרו בתוכו והמשיכו בעבודת בית המקדש במסירות נפש, תחת אש המלחמה עד יום ז' באב.

_x000D_

הכהנים המשיכו את הקרבת קרבן התמיד פעמיים ביום. לאחר שתמו הכבשים בעזרה, שיחדו הכהנים את החיילים הבבלים שצרו עליהם מבחוץ, שלשלו להם כסף וזהב, ובתמורה העלו להם כבשים. אולם ביום י"ז בתמוז הפסיקו החיילים להעלות כבשים לבית המקדש, וכך בוטל קורבן התמיד.

_x000D_

_x000D_

_x000D_

_x000D_

שריפת בית המקדש

_x000D_

כאשר הגיע זמן חורבן בית המקדש, ציוה ה' על ירמיהו ללכת לענתות. כשיצא ירמיהו מירושלים, ירד מלאך ופרץ את חומות בית המקדש.

_x000D_

בז' באב נכנסו הבבלים להיכל ובזזו אותו במשך שלושה ימים. לפתע, ראו ארבעה מלאכים יורדים מהשמים ובידם לפידי אש. נתנו אותם בארבע זוויות ההיכל ושרפו אותו.

_x000D_

שריפת בית המקדש החלה בסוף יום ט' באב והמשיכה במשך כל היום העשירי. נבוזראדן התגאה על כך שהצליח להחריב ולשרוף את מעוזם של ישראל. יצאה בת קול ואמרה לו: "עם הרוג הרגת, היכל שרוף שרפת, קמח טחון טחנת. הגזירה שנגזרה מלמעלה היא שגרמה לחורבן ולשריפה ולא פעולותיך".

_x000D_

 

_x000D_

"כי עליך הורגנו כל היום"

_x000D_

הבבלים תפסו את הכהן הגדול ושחטוהו על המזבח, במקום שבו היה מקריב את קרבן התמיד. כשראתה אותו בתו, החלה לצעוק. מיד תפסו גם אותה ושחטוה ונתערב דמה בדם אביה.

_x000D_

עלו פרחי הכהונה עם מפתחות ההיכל לגג ההיכל ואמרו: "ריבונו של עולם, הואיל ולא זכינו להיות גזברים נאמנים, יהיו המפתחות מסורים לך". משסיימו את דבריהם, זרקו את המפתחות כלפי מעלה. יצאה כעין פיסת יד מהשמים וקיבלה את המפתחות, והם קפצו ונפלו לתוך האש. כשראו הכהנים והלויים את בית המקדש עולה בלהבות, נטלו את הכינורות ואת החצוצרות ונפלו באש ונשרפו.

_x000D_

_x000D_

_x000D_

סופו של צדקיהו

_x000D_

צדקיהו ברח עם עשרת בניו דרך מחילה שהכין מראש, מביתו עד ערבות יריחו. ה' זימן צבי שהלך על גג המחילה, והבבלים רדפו אחריו כדי לצוד אותו. הצבי נעצר בפתח המערה בדיוק כשיצאו צדקיהו ובניו מהמערה. תפסו אותם הבבלים והביאו אותם לפני נבוזראדן, ונבוזראדן שלח אותם אל נבוכדנצר.

_x000D_

אמר נבוכדנצר לצדקיהו: "למה מרדת בי? הרי נשבעת בספר התורה שלא תמרוד בי. באיזה דין עלי לדון אותך? אם אדון אותך לפי דיני תורתכם, ראוי אתה למות, שהרי נשבעת בשם ה' לשקר. ואם אדון אותך לפי דיני מלכותי, גם כן חייב אתה מיתה כמורד במלכות".

_x000D_

אמר צדקיהו: "אכן, חייב אני מיתה, אולם מבקש אני שתהרוג אותי לפני בני, כדי שלא אראה במיתתם". אולם בניו ביקשו מנבוכדנצר: "הרוג אותנו ראשונים, כדי שלא נראה את דם אבינו שפוך".

_x000D_

אמר נבוכדנצר: "אעשה כדברי שניכם, אנקר את עיני צדקיהו ואהרוג את בניו. כך הוא לא יראה את מותם והם לא יראו את מותו".

_x000D_

צווח צדקיהו ואמר: "בואו וראו כל בני אדם, שירמיהו התנבא ואמר לי: 'לבבל אתה הולך, ובבבל תמות, ובבל עיניך לא יראו', ולא שמעתי לדבריו. ועכשיו אני בבבל ועיני לא רואות אותה".

_x000D_

_x000D_

_x000D_

_x000D_

צערו של ירמיהו

_x000D_

כששב ירמיהו מענתות לירושלים, ראה עשן עולה מבית המקדש. חשב בליבו: 'אולי שבו ישראל בתשובה וחזרו להקריב קרבנות'. אולם כשראה את בית המקדש חרב ועשוי גל של אבנים, צווח ואמר: "פתיתני ה' ואפת' (ירמיה כ', ז'), הצלחת לפתות אותי ללכת לענתות, שלא אראה בחורבן הנורא הזה".

_x000D_

מיד התחיל ללכת בעקבות הגולים. ראה את השביל מלא דם, ועל הארץ מושלכות פרסות רגלי יונקים ועוללים שהלכו בשבי. גחן ירמיהו לארץ ונישקם. כשהגיע אל אחיו הגולים, חיבקם ונישקם והיה בוכה: "אחי בני עמי, אוי מה היה לכם על כי לא שמעתם לקול נבואת ה'".

_x000D_

ראה קבוצת בחורים שראשם נתון בטבעות ברזל נתן ראשו עמהם. בא נבוזראדן והוציאו משם. ראה קבוצה של זקנים קשורים בשלשלאות, נתן צווארו עמם, ושוב בא נבוזראדן והוציאו משם, מפני שנצטווה על ידי נבוכדנצר לשמור על ירמיהו שלא יאונה לו כל רע. נבוכדנצר אף ציווהו: "דע לך, שאם יבכו בני ישראל וישובו בתשובה, יענה להם אלוהיהם וינחם על הרעה. לכן, מצווה אני עליך לא לאפשר להם לבכות ולהתפלל, אלא תחייבם ללכת ללא הפוגה, עד שיעברו את גבולות ארץ ישראל ויגיעו לנהר פרת. רק אז תאפשר להם לנוח, כי מכאן ואילך כבר לא ישיבם בוראם לארצם".

_x000D_

נבוזרדן פנה לירמיהו ואמר: "האם רוצה אתה לבוא עימי לבבל?" חשב ירמיהו בלבו: "אם אלך לבבל, אין מנחם לגלות הנשארת בארץ ישראל, מוטב שאשוב לארץ ישראל".

_x000D_

כשראו הגולים את ירמיהו עוזב אותם ופונה לדרכו, בכו כולם ואמרו: " ירמיהו הנביא מניחנו ועוזב אותנו".

_x000D_

ענה להם ירמיהו: "מעיד אני שמים וארץ, אילו בכיתם בכייה אחת בהיותכם בציון, לא הייתם גולים".

_x000D_

 

_x000D_

"איך נשיר את שיר ה' על אדמת נכר?"

_x000D_

פנה נבוכדנצר לגולים הלוויים ואמר להם: "מה את יושבים ובוכים? תעמדו ותקישו לפני ולפני עבודת האלילים בזמן שנאכל ונשתה בכינורותיכם, כפי שהייתם מקישים לפני אלוהיכם בבית המקדש!"

_x000D_

הסתכלו הלוויים אלו באלו ואמרו אחד לחברו: "לא די שהחרבנו את בית המקדש, אלא שעכשיו נצטרך להקיש לפני רשע זה ולפני עבודת האלילים?"

_x000D_

מיד נתנו בהונות ידיהם לתוך פיהם וקצצו אותם. כשביקש מהם נבוכדנצר לנגן לפניו, הראו לו את ידיהם חסרות אצבעות ואמרו לו: "'איך נשיר את שיר ה"? כשהיינו קשורים בשלשלאות בדרך, נקטעו אצבעותינו!"

_x000D_

נבוכדנצר כעס מאד והרג רבים מהם. באותה שעה נשבע הקב"ה לישראל ואמר להם: "אתם קטעתם אצבעות ימינכם, אף אני אשיב אתכם לחזות בשוב ה' לציון".

_x000D_

_x000D_

_x000D_

_x000D_

_x000D_

גדליה בן אחיקם

_x000D_

כאשר הגלה נבוכדנצר את ישראל, הותיר בירושלים קומץ מועט של אנשים. הוא ידע שהיהודים מומחים בעשיית צבע ה'תכלת' המופק מדם החילזון, וכן בנטיעת אפרסמון ובהפקת שמן ממנו המפיץ ריח טוב. אולם כיוון שחשש ממרד נוסף, הותיר אך ורק אנשים פשוטים שאין ביכולתם למרוד בו.

_x000D_

נבוכדנצר הפקיד עליהם את גדליה בן אחיקם שלא היה מזרע המלוכה. יהודי ארץ ישראל התלכדו סביב גדליה והחלו לבנות את חייהם מחדש. גם היהודים שברחו אל עמון, מואב ואדום, שמעו על התקומה בישראל והצטרפו לאחיהם.

_x000D_

השמועות על תקומת ישראל בארצם הגיעו לאוזני בעליס מלך עמון, אויב נבוכדנצר. הוא החליט לחסל את אחיזתו של נבוכדנצר בארץ ישראל על ידי כך שיהרוג את גדליה, המנהיג שהפקיד נבוכדנצר. בדק ומצא שהשליח הטוב ביותר לבצע זאת הוא ישמעאל בן נתניה. ישמעאל היה יהודי רשע שקינא בגדליה שהומלך על ידי נבוכדנצר. הוא סבר שהמלכות מיועדת לו, כיוון שהיה מזרע המלוכה.

_x000D_

מידע זה הגיע לאוזני יוחנן בן קרח, משרי הצבא של ישראל. מיד הלך יוחנן אל גדליה בסתר ואמר לו: "דע לך שמלך עמון שלח את ישמעאל להורגך!"

_x000D_

מפני צדקותו לא קיבל גדליה את דבריו, אולם יוחנן התחנן אליו: "אנא ממך, אל תתן לדבר כזה להתרחש. ברגע שתיהרג, תאבד שארית יהודה את תקוותה האחרונה, והעם יופץ לכל עבר. אם חושש אתה להרוג את ישמעאל, הרשה לי להרוג אותו בסתר, בלי שאיש ידע שאתה שלחת אותי". אך גדליה לא הסכים עם יוחנן. _x000D_

_x000D_

_x000D_

_x000D_

_x000D_

אבדה שארית ישראל

_x000D_

בראש השנה, חמישים ושניים יום לאחר חורבן בית המקדש, הגיע ישמעאל בן נתניה עם עשרה אנשים מחבר מרעיו, וביקשו לדבר עם גדליה בענייני המלכות. הם סעדו יחדיו, ולפתע קמו ישמעאל ואנשיו והרגו את גדליה, את אנשי צבאו ואת החיילים הבבליים שהותיר נבוכדנצר בארץ.

_x000D_

ישמעאל רצה להגלות את העם הנשאר בארץ לארץ עמון, אולם בדרכם לעמון, הגיע יוחנן בן קרח עם צבאו. כשראה אותם ישמעאל, מיד נס על נפשו עם אנשיו.

_x000D_

שארית הפליטה שנאספה סביב יוחנן בן קרח מיהרה להימלט מהארץ, כי פחדה מפני נקמתו של נבוכדנצר כאשר ישמע שהרגו היהודים את חייליו. הם ברחו למצרים, אולם גם שם רדפה אותם חרב נבוכדנצר.

_x000D_

כך אבדה שארית הפליטה. ארץ ישראל נהייתה שוממה מבניה ונתקיימה התוכחה: "ואתכם אזרה בגויים, והריקותי אחריכם חרב, והיתה ארצכם שממה ועריכם יהיו חרבה" (ויקרא כ"ו, ל"ג).

_x000D_

 

_x000D_

                          חורבן בית שני

_x000D_

       

_x000D_

        בניית בית המקדש

_x000D_

חמישים ושתיים שנה שממה ארץ ישראל מבניה, עד שהכריז כורש, מלך פרס, לכל היהודים שהוא מאפשר להם לעלות לירושלים. זו היתה תחילתה של הישועה, אולם עדיין הייתה ארוכה הדרך לסיום הגלות.

_x000D_

לאחר שמונה עשרה שנה, שבעים שנה לאחר חורבן בית המקדש הראשון, בשנת 3408 לבריאת העולם חזר חלק קטן לארץ ישראל (שיבת ציון) במנהיגותם של עזרא ונחמיה הם בנו את בית המקדש השני. זה היה בזמן מלכות דריווש, מלך פרס, בנה של אסתר המלכה.

_x000D_

שמחה גדולה שררה בעת הקמת בית המקדש. בג' באדר, יום חנוכת הבית, עמדו הלוויים על דוכנם ושוררו בשמחה: "מזמור שיר חנוכת הבית", וכל העם ענה לזמרתם. _x000D_

_x000D_

_x000D_

_x000D_

שנאת חינם

_x000D_

ארבע מאות ועשרים שנה עמד בית המקדש השני על תילו. כל עוד היו בני ישראל מאוחדים, עמד בית המקדש, אולם כשהתפלגו והסתכסכו, ונוצר פירוד ופשטה שנאת חינם, בטל כח קיומו של בית המקדש, והוא נחרב.

_x000D_

כשמת אביהם של הורקנוס ואריסטובלוס, החלו ביניהם קרבות גדולים ומלחמות על ירושת כיסא המלוכה. אריסטובלוס קרא לעזרת שליט רומי שעלה על ירושלים בחיל כבד, וערך עליה מצור, כשאריסטובלוס נלחם עמו מבחוץ והורקנוס מבפנים.

_x000D_

בסופו של הקרב, נפלה ירושלים בידי הרומאים ונערך בה טבח קשה מאד. הרומאים שלטו בארץ ומינו נציבים רשעים ששלטו ביהודים באכזריות.

_x000D_

גם בתקופה זו, למרות השלטון הרומי, המשיכו להתנהל סכסוכים פנימיים בין היהודים ושנאת חינם שררה בירושלים. העם התפלג, חלקו היה בעד שלום וכניעה לרומי, ואילו דעת ה"בריונים" הייתה בעד מרד ברומאים, גירושם מהארץ ומלחמה בהם. קבוצות אלו לא נשמעו לדעת תורה, אלא עשו ככל העולה על רוחם.

_x000D_

 

_x000D_

ארבעים שנה לפני החורבן

_x000D_

ארבעים שנה קודם החורבן, הוסיף המצב והחמיר. בעקבות מקרי הרצח הרבים, החליטו חכמי הסנהדרין להימנע מלדון בדיני נפשות. לצורך זאת, הם עקרו ממושבם בלשכת הגזית למקומות אחרים, שכן רק סנהדרין היושבת בלשכת הגזית, יש באפשרותה לדון בדיני נפשות.

_x000D_

כשראה הבורא את מעשיהם של ישראל, שלח להם איתותים כדי שיבינו את חומרת מעשיהם וייטיבו את דרכם:

_x000D_

מדי שנה, ביום כיפור, היה על הכהן הגדול לקחת שני שעירי עיזים ולעשות ביניהם גורל איזה מהם יוקרב כקרבן לה', ואיזה ישתלח לעזאזל ככפרה על עם ישראל. כאשר עשו ישראל את רצון ה', תמיד היה השעיר שבצד ימין עולה לה', אולם ארבעים שנה לפני החורבן עלה הגורל בשמאל לא בימין.

_x000D_

כמו כן, בכל שנה, ביום הכיפורים, קשר הכהן לשון של זהורית – צמר צבוע באדום, על קרני השעיר המשתלח לעזאזל ועל פתח האולם שלפני ההיכל. כאשר התקבלה תשובתם של ישראל לפני ה' ונמחלו עוונותיהם, הלבינו שני לשונות הזהורית כשלג, וכך ידעו ישראל שהתקבלה תשובתם. אולם ארבעים שנה קודם החורבן לא היה לשון הזהורית מלבין.

_x000D_

איתות נוסף, כשעשו ישראל את רצון הבורא, דלק הנר המערבי של המנורה במשך עשרים וארבע שעות, למרות שהייתה בו כמות שמן המספיקה רק עד הבוקר, כיתר הנרות. מנר זה הדליק הכהן הגדול את יתר הנרות ביום שלמחרת. אולם ארבעים שנה קודם החורבן כבה הנר המערבי בבוקר יחד עם כל הנרות.

_x000D_

חכמי ישראל צפו כי החורבן הולך וקרב. היה בירושלים צדיק אחד בשם רבי צדוק. במשך ארבעים שנה היה רבי צדוק שרוי בתעניות, שלא תיחרב ירושלים. גופו נחלש והכחיש מאוד מהתעניות הרבות, עד שכל אוכל שהיה אוכל היה נראה כלפי חוץ. כשהוצרך לאכול כדי להחיות את נפשו, הביאו לו תאנה והיה מוצץ את המיץ שבה וזורק את התאנה.

_x000D_

מעשה באדם שהיה לו חבר בשם "קמצא", ושונא בשם "בר קמצא". באחד הימים, ערך משתה בביתו וציוה על משרתו להזמין את חברו קמצא. אולם המשרת טעה והזמין בטעות  את בר קמצא שונאו. כשהבחין בעל הבית בבר קמצא שונאו המשתתף בסעודה, כעס עליו מאד וקרא לעברו: "מה אתה עושה כאן? צא מיד מביתי! הרי שונאי אתה". התבייש בר קמצא לצאת מהסעודה בנוכחות כולם והתחנן: "כבר הגעתי לכאן, הנח לי להישאר ואשלם עבור מנתי", אולם בעל הסעודה לא הסכים. התחנן בר קמצא ואמר: "מוכן אני לשלם לך חצי מהוצאות הסעודה", אך גם לכך לא הסכים בעל הבית. "אשלם לך את כל הוצאות הסעודה", התחנן בר קמצא, אולם בעל הבית לא הסכים גם לזאת. הוא תפס את בר קמצא והוציאו בכלימה מביתו.

_x000D_

נעלב בר קמצא ואמר: "מכיוון שבסעודה זו ישבו חכמי ישראל ולא מחו בבעל הבית על הבושה שגרם לי, סימן שנוח להם הדבר. אלך ואלשין עליהם בפני המלך".

_x000D_

מיד הלך אל נירון, קיסר רומא, ואמר לו: "יהודי ירושלים מורדים בך. אם תרצה להווכח באמיתות דברי, שלח להם קרבן ותראה אם יקריבוהו".

_x000D_

שלח הקיסר עם בר קמצא איל משובח, כדי להקריבו בבית המקדש. בדרך הטיל באיל מום קל ופסל את הקרבן אותו מלעלות על המזבח. ואכן, כשהגיע בר קמצא לבית המקדש, דחו החכמים את קרבנו של הקיסר. כשסיפר בר קמצא לקיסר שחכמי ישראל סירבו להקריב את קרבנו, הבין שישראל מרדו בו והחליט לעלות למלחמה על ירושלים.

_x000D_

_x000D_

נירון קיסר בורח

_x000D_

כשהגיע נירון קיסר לירושלים, זרק חץ לצד מזרח, אולם החץ חזר ונפל בירושלים. זרק חץ לצד מערב, חזר החץ ונפל בירושלים, וכך לארבע רוחות העולם. מכך הבין שה' ייתן את ירושלים בידו, אולם עדיין היסס אם להלחם בה או לא.

_x000D_

ראה נירון ילד קטן, אמר לו: "פסוק לי פסוק מתורתכם". אמר לו הילד: "ונתתי את נקמתי באדום ביד עמי ישראל" (יחזקאל כ"ה, י"ד). פחד נירון קיסר ואמר: "הבורא רוצה להחריב את ביתו, ובחר בי להיות שליחו הרע, אולם אחר כך יתנקם בי". מיד שלח שליח אחר והוא עצמו נמלט והתגייר. לימים, יצא מצאצאיו רבי מאיר בעל הנס.

_x000D_

_x000D_

_x000D_

ממלאים את המחסנים

_x000D_

במקום נירון קיסר נשלח מרומא אספסיינוס. הגיע עם חמש מאות אלף חיילים, ובדרכו הצטרפו אליו חיילים נוספים מאלכסנדריה, בראשותו של בנו, טיטוס. הם התחילו את מסע הכיבוש בארץ מהגליל. כבשו את ציפורי, את יודפת ועוד ערים נוספות, ופנו לעלות לירושלים.

_x000D_

כשנודע בירושלים על בואם של הרומאים, ניכרה תכונה רבה בעיר כדי לקדם את פני הרעה. בירושלים היו שלושה עשירים צדיקים, מתלמידיו של רבי יוחנן בן זכאי: נקדימון בן גוריון, בן כלבא שבוע ובן ציצית הכסת. עשירים אלו מילאו את מחסניהם כדי לספק מזון ליושבי ירושלים בעת המלחמה. אחד מילא את מחסניו בחיטים ובשעורים, השני – ביין, במלח ובשמן, ואילו – השלישי בעצים. בידם היתה כמות מספקת לפרנס את תושבי ירושלים במשך עשרים ואחת שנה.

_x000D_

נוסף לכך, הם התכוננו למלחמה וביצרו היטב את חומות העיר לקראת בואו של הצבא הרומאי.

_x000D_

_x000D_

"מהרסייך ומחריבייך ממך יצאו"

_x000D_

כשעלה אספסיינוס על ירושלים, הוא עמד חסר אונים מול חומותיה הבצורות והחליט להקיפה במצור. חכמי התורה שבירושלים רצו לכרות ברית שלום עם הרומאים ולהינצל, אולם קבוצת ה"בריונים" סירבה להיכנע ורצתה לצאת ולהלחם עם הרומאים.

_x000D_

הבריונים העמידו משמר כבד ליד חומות העיר, כדי לא לאפשר לאיש מבני העיר לצאת לעשות שלום עם הרומאים. בנוסף, הם אף שרפו את כל אוצרות החיטים והשעורים כדי להמריץ את תושבי ירושלים לצאת ולהילחם. היה זה מעשה מר ונמהר, שכן מאותו יום, התחיל רעב נורא ואיום בירושלים.

_x000D_

הרעב הלך וגבר עד שהגיע למצב קשה מנשוא והתקיים בהם הפסוק: "דבק לשון יונק אל חיכו בצמא, עוללים שאלו לחם, פורש אין להם" (איכה ד', ד').

_x000D_

יוסף בן מתתיהו (מחבר הספר "יוסיפון") מתאר את הרעב ששרר בירושלים בשעה שנכנס אליה: "הגגות היו מלאי נשים ועוללים גוועים… נערים ובחורים נפוחי רעב  תעו כצללים בשווקים ונפלו מעולפים לארץ, איש לא ספד למתים, כי הרעב דיכא את כל רגשות האדם…"

_x000D_

_x000D_

_x000D_

רבן יוחנן בן זכאי יוצא מירושלים

_x000D_

היהודים החליטו לשחד את החיילים הרומאים שיתנו להם מעט מזון. הם שלשלו מחוץ לחומה קופת דינרי זהב, ותמורתה העלו להם החיילים הרומאים קופת חיטים. אולם במשך הזמן הביאו להם הרומאים שעורים במקום חיטים. לבסוף, העלו להם קופת תבן.

_x000D_

כשראה רבי יוחנן בן זכאי את אנשי ירושלים מבשלים תבן ושותים את מימיו, אמר: "בני אדם שאוכלים מאכלות כאלו יוכלו להלחם באספסיינוס? לא יתכן לתת למצב זה להמשך. עלי לצאת מהעיר ולהכנע לפני הרומאים".

_x000D_

קרא רבי יוחנן בסתר לבן אחותו, אבא סיקרא, שהיה ראש בריוני ירושלים, ואמר לו: "עד מתי אתם עושים כך וממיתים את יושבי ירושלים ברעב?" השיב לו אבא סיקרא: "מה אעשה? אם אומר לבריונים דבר, מיד יהרגוני. סיכמנו בינינו לא לתת לאיש לצאת מירושלים, אלא אם כן הוא מת".

_x000D_

אמר רבי יוחנן: "אם כן, הוציאני כאילו אני מת".

_x000D_

הסכים אבא סיקרא ואמר: "כדי שלא יגלו את התרמית, עשה את עצמך חולה, ולאחר מכן יפרסמו שרבי יוחנן בן זכאי מת. תלמידיך יישאו את ארונך, וכך תוכל לצאת מהעיר".

_x000D_

שמע רבי יוחנן בן זכאי לעצתו ועשה עצמו כחולה. כעבור מספר ימים התפשטה בעיר השמועה שרבי יוחנן נפטר לבית עולמו. תלמידיו, רבי אליעזר ורבי יהושוע, שהיו שותפים לסוד, נשאו את מיטתו והוליכוהו לשערי ירושלים. אמרו להם השומרים: "מי זה?" אמרו להם: "רבי יוחנן בן זכאי. עלינו להוציאו כעת, לפני השקיעה, שכן אין משאירים את המת בלילה בירושלים ללא קבורה" .

_x000D_

בקשו הבריונים לדקור את גופו של המת ולוודא שאכן מת הוא ואין מדובר בתרמית, אולם אבא סיקרא היסה אותם ואמר להם: "אם תעשו זאת, יאמרו שהבריונים העזו לדקור את גופת רבם. דבר זה לא יוסיף לנו תמיכה מהעם". שמעו הבריונים לקולו ופתחו את השער כדי שיצאו.

_x000D_

_x000D_

רבי יוחנן בן זכאי מתייצב לפני אספסיינוס

_x000D_

הוליכו התלמידים את ארונו של רבי יוחנן לאספסיינוס. כשפתחו את הארון, עמד רבי יוחנן בן זכאי לפניו ואמר לו: "שלום עליך המלך, שלום עליך המלך!"

_x000D_

אמר לו אספסיינוס: "מחויב אתה בשתי מיתות. על שקראת לי מלך, והרי כך מרדת במלך רומי. וכן, אם מלך אני, למה לא הגעת אלי עד כה?"

_x000D_

ענה לו רבי יוחנן: "דע לך, שבאמת מלך אתה. שכן אילו לא היית מלך, לא הייתה ירושלים נמסרת בידך, שהרי נאמר: 'והלבנון באדיר יפול' (ישעיה י', ל"ד), ואין אדיר אלא מלך. ובעניין מה ששאלת, מדוע לא באתי עד עכשיו, משום שלא הניחו לי הבריונים לצאת מירושלים".

_x000D_

בתוך כדי כך בא שליח מרומי ואמר לאספסיינוס: עמוד, כי מת המלך, והחליטו גדולי רומי להמליך אותך במקומו בדיוק באותו רגע נעל אספסיינוס את מנעליו. הוא כבר נעל את נעלו הראשונה, אולם כשביקש לנעול את הנעל השניה, לא הצליח, שכן רגלו לא נכנסה לתוך נעלו. רצה לחלוץ את הראשונה, אך גם זאת לא הצליח, שכן רגלו נשארה תקועה בתוך הנעל. שאל אספסיינוס את ר' יוחנן לפשר הדבר. אמר לו: "שמועה טובה תדשן עצם", השמועה הטובה ששמעת שנהיית מלך הרחיבה את רגליך, ולכן אינך יכול להוציא את רגלך האחת מהנעל, ולהכניס את רגלך השניה לנעלך. "מה אעשה עכשיו"? שאל אספסיינוס. השיב לו רבי יוחנן: יביאו לפניך אדם שאתה שונא אותו, ואז – "רוח נכאה תיבש גרם" (משלי י"ז, כ"ב), רגליך  תחזורנה חזרה לגודלן הרגיל, ושוב תוכל לנעול את נעלך. עשה אספסיינוס כדבריו, ואכן נכנסה רגלו השניה לנעל.

_x000D_

אמר אספסיינוס לרבי יוחנן: "עלי ללכת לרומי לנהל את ענייני המלכות. אותיר כאן את צבאי להלחם בירושלים, אולם מאחר שנהניתי מאוד מחוכמתך, יש באפשרותך לבקש ממני בקשה ואתן לך".

_x000D_

ידע רבי יוחנן, שאם יבקש ממנו לא להלחם בירושלים, לא תתמלא בקשתו. לכן ביקש שלוש בקשות כדי להציל את עולם התורה ואת קיומו של עם ישראל: "תן לי את יבנה, שהיתה עיר מלאה בחכמים, ואת חכמיה, ולא יהרגו אותם. תותיר את השלשלת של רבן גמליאל, ותן לי רופאים שירפאו את רבי צדוק.

_x000D_

נענה אספסיינוס לבקשותיו של רבי יוחנן. שלח רבי יוחנן את תלמידיו רבי אליעזר ורבי יהושע שיביאו את רבי צדוק, כדי שידאגו לרפואתו. הלכו ומצאו אותו בפתח השער. כשבא, עמד רבי יוחנן לפניו ביראת כבוד. אמר לו אספסיינוס: "לפני זקן כושל זה אתה עומד"? אמר לו: "דע לך, כי אילו היה בעיר עוד אדם אחד כמוהו, לא היה ביכולתך לכבוש את העיר, אף אם היית בא עם צבא כפול ממה שיש לך עכשיו". שאל אותו אספסיינוס: "מדוע הוא כחוש כל כך"? אמר לו: "מחמת צומות ותעניות". שלח אספסיינוס והביאו רופאים, האכילו אותו מעט מעט והשקו אותו מעט מעט, עד שחזר לאיתנו.  

_x000D_

_x000D_

הבקעת חומות ירושלים

_x000D_

אספסיינוס חזר לרומי ומינה את טיטוס בנו לנהל את המלחמה בירושלים. באסרו חג פסח שנת ג' תתכ"ח החלה המלחמה. טיטוס החליט לפעול בכל כוחו לפרוץ את חומות ירושלים. הוא התחיל להפעיל את "אילי הברזל" – קורות עץ שבראשן מתכת, המנגחות את החומה. היו לו בליסטראות שהעיפו בכח רב סלעים במשקל שלושים וחמשה ק"ג למרחק שלוש מאות מטרים.

_x000D_

ביום ז' באייר הצליח טיטוס להבקיע את החומה החיצונית של ירושלים.

_x000D_

כאשר פרץ את החומה, קרא: "האלוקים נלחם לנו, כי רק יד האלוקים החזקה גרשה את היהודים מהמצודות האלו. כי מה תעשינה ידי אדם ומכונותיו למגדלים אשר כאלה?!"

_x000D_

בימים הבאים נגחו טיטוס וצבאו את "החומה השניה", וכעבור מספר ימים, הובקעה גם חומה זו. כעת נותרה רק חומה אחת כמגן על הר הבית. חומה זו היתה חזקה יותר מקודמותיה, ועליה נבנה "מבצר אנטוניה" שהיה חזק במיוחד והגן על בית המקדש ועל העיר כולה.

_x000D_

בתחילת חודש תמוז התחילו הרומאים להשתלט על מבצר זה, והיהודים נלחמו בהם בחירוף נפש. הפילוגים בעם נשכחו, וכולם כאיש אחד נלחמו בחירוף נפש להגן על העיר. התנהלו קרבות קשים ביותר, אולם כבר נגזרה הגזירה, וביום י"ז בתמוז נהרס מבצר אנטוניה, ונוצרה פרצת דרך להר הבית.

_x000D_

_x000D_

מאבקים אחרונים

_x000D_

למרות שהר הבית נפרץ, עדיין היה בית המקדש מבוצר, הכהנים התבצרו בו והמשיכו את עבודת בית המקדש במסירות נפש. שלושה שבועות התנהלה המלחמה על הר הבית, מי"ז בתמוז עד ט' באב. בכ"ז בתמוז שרפו היהודים את האולמות המחברים בין מבצר אנטוניה לבית המקדש, כדי למנוע מהרומאים את הגישה לבית המקדש. בשריפה זו נהרגו חיילים רומאים רבים שניסו לעבור דרך האולמות.

_x000D_

אולם גם דבר זה לא הועיל. בב' באב התקרבו הרומאים לבית המקדש והחלו לנגח את חומת המקדש באילי הברזל. אבל החומות היו כה חזקות, עד שהאבנים לא זעו ממקומן וגם שערי החומה נשארו על מכונם. הם הקימו סולמות מול החומות וטיפסו עליהם כדי לקפוץ אל בית המקדש. אולם היהודים הדפו את הסולמות אחורנית.

_x000D_

הרומאים לא התייאשו והציתו אש באולמות שעל יד העזרה. כשראו היהודים את האש האוחזת בהיכל, נפלו עליהם פחד ואימה. בשעות הבוקר של יום ט' באב נערך הקרב האחרון על בית המקדש. היהודים הגנו בגופם, תשושים, עייפים ומורעבים, על קודש הקודשים, ההיכל, העזרה והלשכות.

_x000D_

חייל רומאי הצליח להשליך לפיד אש בוער אל חלון אחת הלשכות שבבית המקדש והאש נאחזה במקדש. היהודים לא חסו על חייהם, פרצו אל האש וניסו לכבותה, אולם הגזירה נגזרה. בט' באב ובי' באב עלו הלהבות השמיימה לקול זעקותיהם של בני ציון שליבם לא עמד במחזה הנורא של חורבן בית המקדש. רבים הפילו עצמם לתוך הלהבות הבוערות, כיוון שלא יכלו לשאת את המראות הכואבים. הרומאים פרצו לבית המקדש, הרגו את כל הנקרה בדרכם וטימאו את בית ה'.

_x000D_

ירושלים חרבה עד היסוד. רבבות נטבחו באכזריות איומה ורבבות אחרים נתפסו בידי חיילי רומי. היהודים ניסו להסתתר בין חורבות העיר ובמנהרות שמתחת לאדמה, אולם יד הרומאים השיגה את כולם. 

_x000D_

_x000D_

גאוותו של טיטוס

_x000D_

טיטוס הרשע נכנס בגאווה לבית המקדש ועשה בתוכו תועבות נוראות בביזיון נורא. הוא התגאה על ה' ואמר: "אינו דומה זה שנלחם במלך במדבר ומנצח, לזה שעושה מלחמה בארמון המלך ומנצח. הנה ניצחתי את ה' בתוך ביתו!" נטל טיטוס את הפרוכת בביזיון, קרע אותה, עשה ממנה שק והניח בה את כלי המקדש כדי להציגם בעירו.

_x000D_

מלווה בחייליו ועטור ניצחון הפליג טיטוס בספינה עם כלי בית המקדש כדי להתפאר ולהשתבח בעירו. לפתע בא גל גדול ואיים להטביע את הספינה. אמר טיטוס: "אלוקיהם של אלו, אין גבורתו אלא במים. את דור המבול הטביע במים, את פרעה הטביע במים ואת חיילי סיסרא הטביע במים. כשהייתי בביתו וברשותו לא יכל להילחם בי, ואילו כעת רוצה הוא להטביעני במים. אם באמת גיבור הוא, יעלה ליבשה ויעשה עימי מלחמה". יצאה בת קול ואמרה: "רשע בן רשע! בריה קטנה יש לי בעולמי ויתוש שמה, עלה ליבשה ועשה עמה מלחמה".

_x000D_

כשהגיע טיטוס לרומי, החליט לערוך תהלוכת ניצחון גדולה. הוא בחר בשבע מאות בחורים יהודים גבוהים וחזקים, כבל אותם בשלשלאות ברזל, והוליכם בראש התהלוכה כשהם כפופים, מדוכאים ומושפלים. לפניהם שם את יוחנן מגוש חלב ואת שמעון בר גיורא, מנהיגי המרד. השבויים נאלצו לשאת על גבם את כלי בית המקדש ולהציגם לעין כל.

_x000D_

לכבודו של טיטוס הוקם שער הנקרא "שער טיטוס". בתבליטי השער ניתן לראות עד ימינו את תהלוכת הניצחון ואת שבויי יהודה מובילים את כלי המקדש. כמו כן, טבעו הרומאים מטבע מיוחדת לכבוד נצחונם.

_x000D_

בצד אחד נחקקה שמותו של הקיסר, ובצד השני אשה שידיה  כפותות והיא יושבת ממררת בבכי מתחת לעץ תומר. מאחוריה חייל רומאי חמוש, ומתחת לתמונה נכתב: "יהודה נפלה".

_x000D_

טיטוס לא הסתפק בכך. הוא כינס בבנין הקוליסאום הענק שברומא כחמישים אלף איש. עם הישמע תרועת החצוצרה, הושלכו אל הזירה שבויי מלחמה רבים שהיו טרף לשיניהן של חיות טרף מורעבות. .

_x000D_

_x000D_

"אל נקמות ה'"

_x000D_

הקב"ה רצה להוכיח לטיטוס שניצחונותיו היו אך ורק מאיתו וברצונו, והוא נבחר רק כדי להכות ולהוכיח את עם ישראל על חטאיהם. כשחפץ ה' במפלתו של הרשע, אפילו בריה קטנה כיתוש יכולה להשפיל אותו ולמרר את חייו.

_x000D_

באחד הימים, נכנס יתוש לחוטמו של טיטוס ולא עזב אותו במשך שבע שנים. כל אותן שנים ניקר היתוש במוחו של טיטוס והטריף את דעתו. לא הייתה לו מנוחה ביום ובלילה, וכאבי ראש עזים תקפו אותו כל ימי חייו.

_x000D_

פעם, כשעבר טיטוס סמוך לחנותו של נפח, שמע היתוש את קול דפיקות הפטיש והשתתק. אמר טיטוס: "אם כן, יש תקנה. הביאו נפח לארמוני ויכה לפני". במשך שלושים יום עשה כך, אולם היתוש התרגל לקולות אלו והמשיך בזמזומיו ובניקוריו עד יום מותו של טיטוס. כשפתחו את ראשו, מצאו בתוכו יתוש בגודל ציפור דרור שמשקלה שני סלעים.

_x000D_

גם העיר רומי וערים נוספות נענשו בימי טיטוס, באו עליהן פורענויות שונות: רעידות אדמה, שריפות, מגיפות והתפרצויות של הרי געש.

_x000D_

במשך הזמן ירדה אימפריית רומי מעל מפת ההיסטוריה. היא נחרבה בידי שבטים פראיים ולא נותר ממנה שריד, כדברי הנביא ירמיה: "גם עליך תעבור כוס" (איכה ד', כ"א).

_x000D_

 

_x000D_

חורבן ביתר

_x000D_

  

_x000D_

 

_x000D_

הקדמה

_x000D_

לאחר חורבן בית המקדש השני, נותרה עיר אחת סמוך לירושלים שהצליחה לעמוד בפכך אסף בר כוכבא מאתיים אלף חיילים קטועי אצבע לצבאו.

_x000D_

אמרו לו חכמי ישראל: "עד מתי אתה עושה את ישראל בעלי מומים? אם רצונך לבחון אותם, עליך לבחון אותם בצורה אחרת. אדם שיצליח לעקור ארז מהלבנון תוך כדי רכיבה על סוס, יוכל להצטרף לצבאך". בר כוכבא עשה כדבריהם ואסף מאתיים אלף חיילים נוספים המסוגלים לעקור ארז מהלבנון תוך כדי רכיבה על סוס.

_x000D_

עם צבאו החזק הצליח בר כוכבא לשמור על ביתר, ובמשך חמישים ושתיים שנה לאחר החורבן לא הצליחו הרומאים לכבוש את העיר.

_x000D_

 

_x000D_

מצור על ביתר

_x000D_

באותם ימים, נהוג היה שכאשר נולד תינוק, היו שותלים עץ ארז, וכשנולדה תינוקת, היו שותלים עץ שיטה. את האילנות הללו היו קוצצים לפני חתונתם כדי להכין מהם חופה.

_x000D_

באחד הימים עברה בת הקיסר ליד העיר ביתר ונשברה יתד במרכבתה. מיד קצצו עבדיה עץ ארז כדי לעשות ממנו יתד חדש. כשראו זאת היהודים, כעסו מאד והיכו את מלווי בת הקיסר.

_x000D_

הלכו הרומאים לאדרייאנוס, קיסר רומא, ואמרו לו שיהודי ביתר מורדים בו. כששמע זאת הקיסר, חרה אפו והחליט לחדש את המלחמה על ביתר ולכובשה בכל מחיר. מיד שלח את צבאו לצור על העיר. מלחמות רבות ניטשו בין צבאות אדרייאנוס לצבאות בר כוכבא.

_x000D_

בעיר ביתר היה צדיק גדול, דודו של בר כוכבא, ושמו רבי אלעזר המודעי. כל אותם ימים היה רבי אלעזר שרוי בשקו ובתעניתו, התפלל לפני ה' וביקש: "רבונו של עולם, אל תשב בדין היום".

_x000D_

בזכות תפילותיו לא נפלה ביתר בידי האויב שצר עליה במשך שלוש שנים וחצי. בסופו של דבר, התייאש אדרייאנוס ורצה לחזור לארצו. בא כותי מתושבי האזור ואמר לו: "כל זמן שתרנגולת זו מתפלשת בעפר (רבי אלעזר המודעי שעסק בתפילה ובתענית), לא תוכל לכבוש את העיר. תן לי, ואני אדאג שתצליח לכבוש את העיר עוד היום".

_x000D_

_x000D_

_x000D_

_x000D_

"אנשי אמונה אבדו"

_x000D_

נכנס הכותי לביתר וראה את רבי אלעזר עומד ומתפלל. ניגש אליו הכותי ועשה את עצמו לוחש דבר סוד באוזנו של רבי אלעזר, אולם רבי אלעזר לא הרגיש בכך.

_x000D_

הלכו ואמרו לבר כוכבא: "דודך, רבי אלעזר, מבקש למסור את העיר לידי אדרייאנוס. בעינינו ראינו עתה שדבר סתר לו עם איש כותי".

_x000D_

שלח בר כוכבא להביא לפניו את הכותי ושאלו: "מה אמרת לרבי אלעזר ומה השיב לך?"

_x000D_

התחכם הכותי ואמר: "אם לא אומר לך תהרוג אותי, אולם אם אומר לך, יהרוג אותי הקיסר שלי. מוטב לי להיות נאמן לקיסר ולשמור את סודות המלכות". מתשובתו הבין בר כוכבא, שאכן יש דברי סתר בין קיסר רומי לבין רבי אלעזר.

_x000D_

הביאו לפניו את רבי אלעזר. שאלו: "מה לחש הכותי הזה באוזניך?" השיב לו: "איני יודע מה לחש באוזני. עסוק הייתי בתפילה ולא שמעתי מאומה". "ומה אמרת לו?" הוסיף בר כוכבא לשאול. "לא כלום", השיב רבי אלעזר. התמלא בר כוכבא כעס גדול, בעט ברבי אלעזר ברגלו והרגו.

_x000D_

באותו שעה יצאה בת קול מהשמים ואמרה: "אתה שברת זרועם של ישראל וסימית את עין ימינם, לפיכך 'זרעו יבוש תיבש ועין ימינו כהה תכהה'". כתוצאה ממעשיו, נלכדה העיר ביתר ובר כוכבא נהרג.

_x000D_

ביום תשעה באב נכנסו צבאות רומא לעיר ביתר, הרגו בה אנשים, נשים וטף והעיר כולה התמלאה דם. כמות הדם הייתה כה גדולה, עד שהסוסים שקעו בדם עד חוטמיהם, והדם הצליח לסחוף אבנים כבדות במשקל של למעלה משלוש מאות ק"ג.

_x000D_

כשהביאו לפני אדרייאנוס את גופתו של בר כוכבא, ראה נחש כרוך על צווארו. בחן אדרייאנוס את גופו החסון של בר כוכבא ואמר: "אילולי אלוקים הרגו, מי היה יכול להורגו?"

_x000D_

_x000D_

_x000D_

_x000D_

_x000D_

הטוב והמטיב

_x000D_

אדרייאנוס, שלא האמין שיצליח לכבוש את העיר ביתר, היה שיכור גאווה וניצחון והחליט לא לאפשר את קבורת הרוגי ביתר.

_x000D_

הוא ציווה להביא את כל ההרוגים לכרם גדול, שמונה עשרה ק"מ על שמונה עשר ק"מ, השכיבום בפישוק ידיים ורגליים זה על גבי זה וגדרו בהם את כרמו מכל צדדיו, בהיקף של שבעים ושניים ק"מ. אדריינוס עשה זאת כדי שתמיד יוכל להתענג למראה הגיבורים ההרוגים.

_x000D_

במשך שבע שנים היו הרוגי ביתר מוטלים בביזיון, אולם נעשה נס, וגופותיהם לא הסריחו. רק לאחר שבע שנים, התיר אחד ממלכי רומא לקבור את ההרוגים.

_x000D_

כל ישראל התאספו, טיפלו במתים והביאום לקבורה ביום ט"ו באב. באותה שעה תיקנו חכמים בברכת המזון את ברכת "הטוב והמטיב". 'הטוב' שהגופות לא הסריחו, 'והמטיב' שניתנו לקבורה.