העידוד מקפל בתוכו את המילה "עוד". העידוד יוצר תחושות חיוביות בקרב המקבל ומדרבן אותו להתאמץ ולחזור על הישגים בגינם זכה לאותו עידוד.
השאלה היא רק "איך מעודדים"?
"אני משוכנע שאתה יכול", אומר האב לבנו ובכך בטוח כי מילא את מכסת העידוד היומית, אולי אפילו השבועית. הוא משוכנע שמילת הקסם "אתה יכול" תפעל את פעולתה ותגרום לילד שעד היום הוציא ארבעים חמישים במבחנים, להוציא תשעים פלוס.
הילד, שומע את המשפט, אך שותק, הוא אינו אומר את שבלבו. זה מרגיז אותו לשמוע "אתה יכול" כשהוא יודע שמדובר במס שפתיים, זה מרתיח אותו כשהאבא אומר לו "אני משוכנע שאתה יכול" והוא יודע שהאבא משוכנע שהוא כישלון, והוא רק זורק לו מילת עידוד.
במקום שהמילה תשיג את מטרתה, היא רק יוצרת את ההפך, כעס ומרירות שלא תורמים כלום לקידומו של הילד.
עידוד צריך להעשות רק בדרך של אימון, כלומר שהילד אף הוא יאמין במה שההורה משדר לו. אי אפשר בשום אופן להחמיא לילד ולעודד אותו על דבר שאינו נכון. הילד, כמונו, ירגיש שמדובר בזיוף.
הורה החפץ לעודד, יחפש את הנקודה החיובית והטובה, זו שעליה יש קונצנזוס, כולם יודעים שנקודה זו מצויינת היא אצל הילד, כשההורה יגע בנקודה חיובית זו, יפאר אותה וישבח את הילד, המחמאה תעשה את שלה. היא תיצור רצון אצל הילד להתמיד במעשיו ולהיות ראוי לשבחים נוספים, זהו עידוד אמיתי.
אפשר גם לתת עידוד בנקודה שעדיין אינה קיימת אצל הילד, אך תחת לומר "אתה יכול", יאמר ההורה "אני מאמין ביכולתך, הוכחת את עצמך במקרים רבים (אפשר גם לפרט) אני מאמין שתצליח". במקרה זה ההורה נותן לילד את תחושת הבטחון וההכרה בכוחותיו, הוא נוסך בו בטחון כי אכן יש בו הכח להתמודד ולהצליח. סביר להניח שהילד לפחות יעשה מאמץ. וכדרכם של מאמצים – הם נושאים פרי.
במקרה שכזה, גם אם הילד נכשל, הוא יודע לפחות שההורה האמין בו ונתן לו פתח להצליח. הוא לא יגדיר את עצמו ככשלון, כפי שיקרה בסיטואציה שבה ההורה אומר "אני משוכנע שאתה יכול". את הילד זה לא משכנע.
כללם של דברים: ככל שההורה ידקדק במילותיו ויחפש את נקודת האמת עליהם הוא יכול להחמיא ולעודד, הוא יראה כי העידוד נקלט, והתוצאות יראו בשטח.