היהודי הנאמן לה' ולתורתו, מקדיש כליל עשרה אחוזים מרווחיו לעניים ולצרכי צדקה. בדייקנות יפריש מעשר זה מהונו, ולא יחזיק טובה לעצמו, אלא יחוש כמי שרואה את עצמו כממונה על חלוקת כספים שאינם שלו.
הבה ונראה מה נהדרות הן תוצאותיו הנפלאות של מנהג יהודי זה! כל איש מישראל, מפקח על קופת צדקה משלו. אמנם, הקופה אינה אלא קופתו שלו, ובכל זאת אין היא שייכת לו. היא שלו רק מבחינת זכיון חלוקת הכספים כטוב בעיניו. והוא שש כמוצא שלל רב להיטיב ולסייע לזולתו מאוצר הצדקה והחסד הנתון לניהולו.
צדקה זו של "מעשר כספים" שאדם מישראל מפריש, מהווה אצלו כעין מילוי חובה קדושה המושרשת עמוק עמוק בתודעתו. וכן כתוב בתורה: "פתוח תפתח את ידך", לעולם אל תקמץ ואל תקפוץ את ידך ולבך מאחיך ומענייך!
הבורא ברוב חמלתו, לא הפקיר את גורל ענייו, אלמנותיו ויתומיו בידי רגשות חסד עראיים. באמצעות דיני יובל, שביעית, איסור ריבית, מעשר עני, פאה, שכחה ולקט – מיזג הקב"ה את החסד עם יראת ה' והפך את הדאגה לאומללים לחוב קדוש. בחסות כל אלו יימצא מחסה מתאים לעוני, לסבל ולמחסור. בכך מוגן המקבל, הנאלץ לפשוט יד, מביזוי והשפלה. יהודי המקבל צדקה מידי יהודי אחיו, אין המתנה משפילה את ערכו. שהרי לא מידי הנותן מקבל העני את פרנסתו, כי אם ישר מידיו המלאות והפתוחות של הקב"ה. הנדבה בישראל קרויה בשם "צדקה", מילה הנגזרת משורש "צדק". שכן מקבילה יותר למושג הצדק מאשר למידת הרחמים.
גם בנקודה זו חבויה גדלותה של תורת ישראל. אין בה מאומה מן הכזב הסוציאליסטי, השולל בהחלטיות את זכות קיומו של הפרט ומחסל את הגורמים המטפחים ומעלים את כבוד האדם – אינו מכיר את מילוי החובה ופעולת הצדקה, שתוכה רצוף אהבה, ואין הוא מביא בעקבותיו אפילו לרחמים ערטילאיים.
הצדקה היהודית ברוח התורה, היא התגלמות האהבה המשולבת ביראת ה'. את המידות הסגוליות הללו מינה הקב"ה כמטפחי הצדק. עמהן יחד העניק לנו את תרופת הפלאים, אשר העולם הכושל מחפש אחריה לשוא זה עידן ועידנים.