הבורא מוכן להענות לתפילותינו ולהשפיע עלינו רוב ברכה, אולם כדי לזכות לברכה זו עלינו להכין כלי קיבול. ויותר מכך, עיקר מלאכתו של האדם מתרכזת בהכנת כלים מתאימים שיהיו בעלי קיבול להכיל את השפע האלוקי.
סגולות רבות מהוות הכשרה מתאימה לקבלת השפע. הבולטת שבהן היא מידת הענוה. מידה טובה זו, מלבד מעלתה העצמית הנשגבה, שהרמב"ן באגרתו מתבטא עליה: "שהיא מידה טובה מכל המידות הטובות", מהווה גם מכשיר יעיל לקבלת התפילה.
עיקר מהות התפילה היא ההסתמכות על הבורא. רק כאשר האדם חדור בהכרה שלא הוא עצמו, ולא כל בשר ודם אחר יש באפשרותו למלא את משאלות לבו, אזי פנייתו אל הקב"ה הינה פניה ראויה ומושלמת. לעומת זאת, אם מקננת בלב אדם תחושה כלשהי שגם זרועו יכולה להושיעו, תפילתו אינה אלא מן השפה ולחוץ.
הפסוק בתהלים (קמה, יח) מעיד: "קרוב ה' לכל קוראיו, לכל אשר יקראוהו באמת". קריאה אמיתית מתקבלת ונענית בשלמות. קריאה אמיתית היא זו שאין עימה שמץ של הסתמכות על גבורתו של האדם ועל תשועת אנוש. אדם הסבור שכוחו ועוצם ידו מסוגלים לעשות לו חיל, אינו מסוגל לקרוא אל הקב"ה באמת. לכן, גם לא יענו לו מהשמים באופן מושלם, כפי שנענים למי שפונה מתוך ענוה עמוקה.
בנוסף, אדם גאה אינו מסוגל לכופף את קומתו ולחוש שהוא מצוי תדיר תחת מרות עליונה, החופפת עליו ועל כל ברואי תבל. הגאווה יוצרת מסך המבדיל בין האדם לבין קונו. מסך זה מקשה על התפילה לעבור דרכו ולבקוע רקיעים.
כיצד אדם גאוותן יכופף את עצמו לפני הבורא? עליו להתבונן ולשנן לעצמו את גדלותו האין סופית של הבורא ולעומת זאת, את קטנות האדם קרוץ החומר. מחשבות אלו והדומות להן תחדורנה אט אט לליבו של האדם ותהפוכנה אותו לכלי המביא ברכה וישועה בזכות התפילה.