הבורא הינו רוחני, ואנו חיים בעולם גשמי. ללא קשר עם הבורא אין קיום לעולם. הקשר מסוגל להתבצע בזכות המצוות שהן מעשים רוחניים המבוצעים באמצעות איברינו הגשמיים.
מפורסמת היא ההגדרה בתחומי האמונה, שהתורה היא הכרח קוסמי. הבריאה עצמה מחייבת שאותו אלוקים שברא את העולם, ידריך את ברואיו כיצד לחיות בעולם זה. כלל גדול הוא בהלכה: "לא תוהו בראה לשבת יצרה", כלומר, הקב"ה ברא את העולם כדי שיישבו אותו, יפריחו אותו ויחיו בו. החיים על פי התורה מסייעים למהלך זה.
הדבר דומה לאסטרונאוט המפליג בחללית ומתרחק מרחק רב מאד מכדור הארץ. כל אותה עת הוא ממשיך להיות קשור למערכת בקרה הנמצאת בכדור הארץ וממשיכה להנחות אותו בדרכו. נדמיין לעצמנו שלפתע ניתק הקשר עם כדור הארץ. תחושתו של האסטרונאוט היא איומה. הוא מנותק ואינו יודע כיצד להמשיך לפעול. לנוכח תחושה איומה זו, הוא מנסה בכל מאמצי כוחו לחדש את הקשר. והנה, לשמחתו, הניסיון עולה יפה, ושוב הוא שומע את קול מפקדו. מה גדולה היא שמחתו. באותה שעה הוא חש שניצל ממוות בטוח ושב אל החיים.
כזאת היא תחושתו של יהודי. חיי היהודי משולים לטיסת חלל בכיוון הנגדי. נשמתו הגיעה מגבהי מרומים אל גופו של האדם המצוי בעולם הזה. הוא מרגיש כי הוא זקוק להוראות ממפקדו במרומים שיורה לו את הדרך במשך כל זמן "טיסתו" בעולם. הדרכה זו ניתן לקבל רק באמצעות המצוות. אלמלא הן, החיים יתנהלו ללא הדרכה, והאדם עלול לחוש תחושה איומה של ייאוש, דכדוך ודיכאון. התורה בונה עולם של ידידות בין הבורא לנברא. בנוסף לכך היא מחזקת את קשרי הידידות בין הנבראים עצמם. המצוות מתוות דרך ובונות עולם של חסד, של הענקה הדדית, של התחשבות ושל בנין משותף. הקשר הנוצר על ידי המצוות הוא קשר של קיימא, מאחר שהוא ניזון ממערכת קבועה המותאמת לקיומו של העולם כולו, מערכת המחייה את העולם ומאפשרת את המשך חייו וקיומו.
זאת ועוד, נפש האדם מושפעת עמוקות מהמצוות המעשיות שהוא מבצע. מעשים שעושה האדם, מלבד היותם ביטוי של פנימיותו, יש ביכולתם בתהליך הפוך להשפיע על פנימיות נפשו ועל רגשותיו. האדם מורכב מגוף ונפש. שני מרכיבים אלו קשורים זה בזה בקשר הדוק, ומהווים יחדיו חטיבה מושלמת הקרויה: "אדם". כל אחד משני מרכיבים אלו משפיע על שותפו. כשם שנפשו של האדם משפיעה על מעשיו ועל התנהגותו, כך מסוגלים מעשי האדם לעצב את נפשו ואת אישיותו.
השפעתם של המעשים על הנפש פנימה היא חזקה ומכרעת יותר מהשפעתן של מלים או של הסכמות שכליות. חינוך הכרתי רגשי, ואף טיפוח עצמי של מחשבות ורגשות, אין בכוחם להשפיע באותה מידה בה משפיעים מעשים ופעולות. באמצעותם, האדם חי את ערכיו בפועל ממש, ובאמצעותם הוא מחדיר לתוככי נפשו ערכים מקודשים. רק המעשים, בהיותם יציבים ומוחשיים, מסוגלים לרומם ולקדש את האדם בקדושה בת-קיום, קדושה תמידית ויציבה.
בעולם החינוך מקובלת זה מכבר הדעה, שלא ניתן לחנך באמצעות הסברים ותיאוריות בלבד. החינוך היסודי דורש פעילות חיובית של החניך, הנהגה רצויה ועשיית מעשים טובים בפועל. רק באופן זה ניתן להשיג הישגים ממשיים בתחום החינוכי.
התיאוריה ההגיונית ביותר, אם היא חסרת בסיס מעשי, תרגול שוטף ופעילות, ערכה המעשי הוא מועט. היא לא תוכל להשיג את מטרותיה, כי חסר לה שלב היישום. לעומת זאת, פעילות ועמל הם אמצעי ההקניה הטובים ביותר של המחנך. רק על ידי פעילות חוזרת ונשנית חודרים הדברים לאישיותו של החניך והופכים לחלק מזכרונו, מנפשו ומאופיו.
המצוות, הן אלו המסייעות לנו לקשור את נפשנו לדברי התורה והן ההופכות אותה לצייתנית ולשואפת להגיע לקרבתו של אביה שבשמים.