היהדות רואה את נושא הצדקה כאחד ממרכזיה, גמילות חסד היא אחד מהעמודים שעליו עומד העולם.

הגישה והנכונות למתן צדקה הינן מבחן לאדם כולו. דרך הנתינה, נדיבות הלב וכמובן "הכיס" עצמו, כלומר, כמות הנתינה, הינם מראה המשקפת את נפש האדם.

אחת מאבני הבוחן הראשיות שבאמצעותן נוכל להכיר את פנים האישיות, היא הנהגת האדם בתחום הנדיבות. חז"ל אמרו (מסכת עירובין דף סה, עמוד ב'): "בשלושה דברים אדם ניכר בכוסו, בכיסו ובכעסו". על פי "כיסו" ניתן להכירו ולעמוד על טיבו.

התורה ציוותה במצוות עשה מיוחדת לתת צדקה (דברים טו, ז – ח): "כי יהיה בך אביון… פתוח תפתח את ידך לו". התורה מוסיפה שיש לשים לב גם לצורת נתינת הצדקה. לא די בכך שהעני יקבל את נדבת ליבנו, חשוב שהיא תינתן לו בסבר פנים יפות. על כך אמרה התורה (שם): "לא תאמץ את לבבך… מאחיך האביון", יש להתייחס אליו כאח ולהרעיף עליו אהבה ורחמים.

ישראל קדושים הם ולעולם הם נותנים צדקה, אולם יש בהם דרגות שונות. יש מי שאין לו, ולמרות זאת הוא עושה מאמץ עליון ונותן, ויש מי שיש לו, אך בתחילה הוא מנסה לקפוץ את ידו, ורק מפני הבושה הוא נותן. יש אדם שנותן בעין יפה ובנפש חפצה, ולעומתו, אדם אחר שמתן דמים כמעט עולה לו בדמים תרתי משמע, ורק מפני הלחץ החברתי הוא מושיט את ידו לכיסו ונותן. יש הפותחים את ידם ואת כיסם רק לצורך מטרות נכבדות במישור הציבורי, ולעומתם אחרים מעדיפים להאיר פנים ליחידים, לעניים ולקשי יום. "הכיס" מאפיין כל אחד בדייקנות.

הציווי בתורה על אודות הקמת המשכן פותח בפסוק (שמות כה, ב): "דבר אל בני ישראל ויקחו לי תרומה". מפורסמת היא השאלה שלכאורה ראוי היה להתבטא: "ויתנו לי תרומה", מדוע אמרה התורה: "ויקחו לי תרומה"? אחת התשובות היא שבכך רצתה התורה לרמוז לאדם, שבהרימו תרומה, יותר מאשר הוא נותן, למעשה הוא לוקח לעצמו ומרויח. נתינת צדקה בונה את האדם, מעדנת את רוחו, משפרת את מידותיו ומחדירה ללבו את תכונות ישראל, שהם רחמנים בני רחמנים, השואפים בכל ליבם להיטיב לזולתם.

לגופה של שאלתך, לא כעס העני, על שלא קיבל צדקה, הוא הנושא הנידון. הנקודה המרכזית היא לבו של הנותן, נכונותו לפתוח את לבו למען הזולת. בכך נבחן האדם.