הסוגיה היא אכן עמוקה וגורלית כאחת. לכן ננתח תחילה את שתי הדעות הקוטביות הקיימות בנושא זה. היהדות רואה את הדברים באור שונה, והדברים יובאו בהמשך.
הבעיה ידועה:
אנו חיים בדור, שמגדלים בו ילדים מפונקים. הם גדלים לפי הגישה הפסיכולוגית המלמדת אותנו שאין ילדים רעים, אלא יש "ילדים שרע להם". בהתאם לגישה זו עלינו לחפש תדיר מה חסר לילד.
שיטה פסיכולוגית זו מגלגלת את האשמה בתחום החינוך לכיוון ההורים. לנוכח העובדה שהם המגדלים את הילד, בודאי הם אלו שגרמו לו תחושת חסר בדברים חיוניים.
תפיסה זו, והמציאות שמולה אנו מתמודדים, יוצרים מצב בלתי נסבל. אנו מכופפים ראשנו מול ילדים שצמחו ל"ממדי ענק". תפקידנו היחיד לפי תפיסתם של הילדים הוא למלא את מאוויהם, בעוד שתפקידם של הילדים הוא לקרוא אותנו לסדר…
זוהי קריסה כמעט מוחלטת של הסמכות ההורית. ההורים ניצבים חסרי אונים מול ילדים שיש לספק את הנאותיהם, כאשר בד בבד אין להורים סמכות להגבילם.
במצב זה הפכו הילדים לשיכורי כח, וקשה מאוד להתמודד עמהם. התנהגותם האלימה ניכרת בבית, בבית הספר, ברחוב ובכל תחום ומקום. אלימות זו פוגעת פגיעה אנושה נוספת בשרידי הסמכות של ההורים, והמצב קרוב לייאוש.
לנוכח מצב בלתי נסבל זה של התדרדרות דרמטית וחסרת מעצורים, הושמעה קריאה לעצור את התהליך. לדעת חסידי שיטה מנוגדת זו יש להפסיק לפנק את הילדים. חשוב להציב להם גבולות! הם מוסיפים ומסבירים, שמול הילדים הכוחניים צריכים ההורים להשתמש בכוח נגדי ולנסות להציל את שרידי סמכותם.
לדאבון לב, דומה שנסיון זה נידון מראש לכשלון צורב. כאשר נשתמש בכוחנו מול הילדים הכוחניים, נגביר בכך את רצונם של הילדים לנצח. המצב יחמיר וההתנגדות תחריף את הבעיה! היא תתסיס אותם, ומרד הנעורים שלהם ילבש צורה קשה יותר. הם יפתחו במאבק בלתי פוסק, שאחריתו מי ישורנו!
יתכן שהתיאור הינו "חם" מדי ומוגזם, אך אין הוא רחוק כלל מהתחזיות הקודרות אודות מה שעלול להתרחש בשדה המערכה!
כאמור, ליהדות ישנן השגות על השיטות הללו. לדעתה ניתן בהחלט להשיג הישגים מהילדים, תוך כדי שמירה על כבוד הדדי, התחשבות והבנה.
היהדות מצביעה על נקודה מהותית אשר הובילה לבעיה העכשווית:
המאה העשרים נקראת "המאה של הילד" סיבות הסטוריות, כלכליות וחברתיות הביאו לכך, שהעמידו את הילד במרכז. הילד הוא החשוב ביותר והמטרה להעניק לו אושר, היא המטרה הנשגבה ביותר. תהליך זה הביא, כאמור, למשבר אותו אנו חשים על בשרינו.
בניסיון לספק את הכל לילד, החמיצו את סיפוק האושר עצמו, שהרי "אין אדם מת וחצי תאוותו בידו". מאה שנות רדיפה אחרי האושר יצרו הרבה מאוד אנשים מיואשים והרבה אנשים המואסים בחייהם. הילדים המפונקים אינם מאושרים כלל! יעידו על כך הורים ומורים בכל נקודת ישוב. המטרה לא הושגה! התובענות הבלתי פוסקת של הילדים מוכיחה גם היא שהם אינם מרוצים. נקודת הרוויה שלהם צוברת גובה באופן תמידי
התפיסה של מבוגרים וילדים כאחת שהאושר והנוחות הם הערך החשוב ביותר בחיים, וכל אחד רשאי לפעול כרצונו כמעט ללא הגבלה כדי להשיגם, נובעת מהגישה הרואה את הרגע העכשווי כתוכן האמיתי של החיים. בעולם ללא כללים וללא גבולות זה, החמיצו רובם גם את האושר וגם את החינוך. יחד עם זאת הצליחו, כאמור, לערער את הבטחון העצמי של ההורים, תופעה שכיום כולם מבכים עליה.
עולם רודף תענוגים זה בו הילד נמצא בקודקוד הפירמידה, הוא עולם שאינו מכיר בבורא. בעולם זה קשה מאד או כמעט בלתי אפשרי להטיל מרות, לחנך באופן ישיר או להעמיד את הילד במקומו הטבעי. ילד הסבור שאין מרות עליונה המשגיחה ממרומים, חש שהוא חופשי לנפשו ואין גורם כלשהו שמותר לו להורות מה לעשות או ממה להמנע.
נוצר צורך דחוף, מהותי ופנימי להפוך את הפירמידה. יש להעמידה באופן שבו ראש הפירמידה הוא הראש הנכון! נחוצה הידיעה של ההורים עצמם שקיים בורא לעולם וכולנו נתונים למרותו. בעולם זה המצב נשלט! אנו אמנם מרכינים ראש כלפי הבורא הכל יכול, אולם באותה שעה עצמה אנו ניצבים בתוככי משפחתנו כסמכותיים, ואנו מצליחים להקרין שלווה, בטחון ותוכן כלפי ילדינו האהובים. הילדים חשים בעוצמתם הפנימית של ההורים ושמחים להתקרב לאותה עוצמה שאינה מתבטאת בכוחניות או באגרסיביות.
הילדים בעולם זה מוכנים, כאמור, לקבל את סמכות ההורים. בעולם זה, שהינו כה רחוק מהתודעה העכשווית, קיימים כללי הנהגה ברורים. משאת הנפש היא להצטיין בידע ובהליכות, במילוי משימות ובעידון מידות הנפש.
הצלחתו של החינוך התורני מבוססת על מבנה נכון של החברה ותפקידיה. על תפקיד מאוזן של ההורים ועל מעמדם היציב של הילדים.
לא לחינם היתה בשנים האחרונות עדנה לבתי הספר התורניים. הורים רבים מגיעים למסקנה שדרך זו היא הדרך הסלולה לעצירת הסחף בתחום החינוך. גם הורים שאורח חייהם היום יומי אינו דתי, שולחים את ילדיהם למסגרות אלו. הם מעידים מנסיונם שהצעד היה נכון והמטרות הושגו. למרבית הפלא מתברר בנוסף לכך שהחשש מפני קיטוב בין אורח חייהם ובין תכני החינוך שסופגים ילדיהם בבית הספר, לא היה לו מקום. הקיטוב לא נוצר וההישגים החינוכיים הם הבולטים.
נדגיש נקודה נוספת חשובה מאין כמוה. למרות העובדה שהיהדות אינה מציבה את הנהנתנות בראש מעייניה, קיימת בדרך זו תחושה של רוויה וסיפוק. השמחה נחשבת ביהדות כמצוה בפני עצמה וכגורם חיובי ומדרבן. את המצוות עלינו לקיים מתוך שמחה, ובודאי שהמשימה הראשונית היא לרחק את העצבות והדיכאון.
בדרך החינוך המוצעת מושגת השמחה הפנימית, שמחת הלב. הילדים חשים בשלימות הקיימת בדרך זו, ושלימות מטבעה מביאה לשמחה.
מול המאבק הכוחני בין הדורות בתוככי המשפחה, אותו מציעים חסידי השיטה החדשה, מוצעת כאן תוכנית של שלום, תוכנית שתביא בעקבותיה גם בטחון. שוחרי השלום מוזמנים לבוא וליטול חלק בדרך זו שצברה ניסיון והישגים חינוכיים כאחת.
מעתה כאשר נשמע הורים מקוננים בצער על ילדיהם שנטשו אותם ואת דרכם, נאמר להם: 'לא אבדה התקווה! נותר עדיין בעולמנו אי של שלום, שלוה, השקט ובטח'. אי זה אינו 'אי אבוד', הוא קרוב ונמצא בהישג יד. ניתן לעלות לחופיו ולהיווכח שניתן גם עתה לגבש את המשפחה ולהעניק לה אושר ואימון מחודש.