חובת הכרת טובה והבעת תודה, כלפי המיטיב לנו, נחשבת בתודעתנו כחובה בסיסית של כל בן תרבות. גם את ילדינו הקטנים אנו מרגילים לומר "תודה" על קבלת צעצוע או ממתק. במישורי החיים, חורה לנו לעתים על פלוני שנעזר בנו, אך מתעלם מאיתנו ומתנהג כאילו מאומה לא אירע. על פי הנחה זו מובנת החובה המוטלת עלינו להודות לקב"ה על הטובות שהוא מרעיף עלינו בשפע בכל עת ובכל שעה:
עולמנו מקיף מסכת עצומה של שפע המוענק לבריות. מעת יציאת הולד לאויר העולם ועד יומו האחרון, האדם מוקף באינספור חסדים וטובות. כה רבים הם, עד "שאילו פינו מלא שירה כים ולשוננו רינה כהמון גליו, אין אנחנו מספיקים להודות" לקב"ה עליהם (נוסח "נשמת כל חי"). האיברים המשוכללים שבהם חנן אותנו הבורא, גרמי השמים המאירים לנו, המזון והאוויר המסופקים לנו בקביעות, כל אלו ועוד, מחייבים את האדם לחוש תחושת הודיה לבורא המיטיב עמו תדיר.
החובה הבסיסית להודות על כל הנאה היתה נקודת המוצא שבאמצעותה לימד אברהם אבינו את באי העולם להכיר את ה'. אברהם אבינו נטע אשל בבאר שבע שם הוא האכיל והשקה את העוברים והשבים. לאחר שהללו אכלו, שתו והיטיבו את ליבם, פנה אליהם אברהם וביקשם להודות למי שהיטיב עמם. הוא הסביר להם שטעות היא בידם כאשר הם סבורים שהם אכלו משלו. הנאתם באה להם ממי שאמר והיה העולם, ואליו עליהם להפנות את תודתם.
הדברים מכוונים גם כלפינו. מכיוון שקיים חשש שהאדם לא ישכיל לבטא את תחושת ההודיה כראוי, ומעבר לכך, לא אחת עלול האדם לשכוח חובת הודיה זו, לכן התקינו חז"ל את הברכות. באופן זה נוכל לעמוד בכבוד במשימה המוטלת עלינו ולהודות לה' על כל הטוב אשר גמלנו.
לבו של האדם היה צריך להיות מלא על גדותיו בשמחה, בהתפעלות ובהודיה לה' על כך שהקב"ה ברא למענו. לדאבון לב, במקום זאת, האדם רואה את כל אלו כחוב טבעי שהבורא חייב לו מרגע בואו לעולם. גאוותו משכנעת אותו שהעולם כולו עומד לרשותו הבלעדית. מסיבה זו האדם מתייחס לכל דבר הניתן לו כאל השבת רכוש אבוד לבעליו החוקיים.
מעתה נבין מדוע כה נדירה היא מידת הכרת הטובה. אותה גאווה המונעת מן האדם להכיר טובה לבוראו, מתקוממת גם כנגד ההכרה בטובה שהוענקה לו על ידי הזולת.
קיים גורם נוסף המונע מאיתנו להכיר טובה לזולת: הכרת הטובה מכריחה את האדם לזנוח את האשליה ש"כוחי ועוצם ידי עשה לי את החיל הזה". יהיה עליו להכיר בכך שאין הוא שולט בחייו ובעתידו באופן בלעדי. הכרת הטובה מחייבת אותו להשיב טובה תחת טובה. בשל כל הסיבות הללו תגובתנו הטבעית היא להמעיט בערכה של הטובה הנעשית לנו או אף לכפור בה. אך כמובן שהדרך האמיתית שונה לחלוטין. דרך של הכרת טובה ורצון להיטיב לזולת.