לרובו ככולו של הציבור הישראלי (וכך הם פני הדברים גם בתפוצות) לא ניתנה הזדמנות נאותה להכיר את תכני היהדות. הוא אמנם שמע רבות על הדת, בעיקר על הדתיים, אולם כמעט תמיד היתה שמיעה זו מעוותת ובעלת נימה ביקורתית או מזלזלת. כלי התקשורת, על כל סוגיהם, מנהלים מלחמה גלויה וסמויה בדת ישראל, ואדם מן השורה השומע תדיר את דבריהם, קשה לו מאוד לבחון את הדברים ללא דעות קדומות וללא גישה דוחה או מנוכרת.
רבים מתוכנו, למרות שנולדו כאן וחיים כאן, לא יודעים כמעט מאומה על השורשים של עמם, על תרבות היסוד של אבותיהם או על דמויות הוד שפיארו את ההיסטוריה של עמנו. כמה אנשים מסוגלים לענות על שאלות כמו: מי היה המהר"ם מרוטנבורג? באיזו תקופה חי רבי שלמה אלקבץ? האם רב ניסים גאון למד יחד עם הגאון מוילנא? (על וסקו דה גמה כמעט כולם שמעו).
לנוכח מצב עגום זה של ידיעות רדודות השואפות לאפס ויחס בקורתי, קשה מאוד לצפות שבאופן טבעי יחול שינוי לטובה בלב כל בני העם. אולם, לא נוצר נתק בלבבות פנימה!
כל יהודי הנאמן לתורה ולמצוות חש צער על אחיו ועל אחיותיו שלא זכו לאוצרות הגדולים שהוא זוכה להם. כל מצוה, כל תפילה וכל ברכה נחשבים כמטמון רב חשיבות בעיני שומרי המצוות. הם ממשילים את אי-עשיית המצוות למציאת ארנק תפוח ברחוב, כאשר המוצא מתעצל או מסרב להרימו. צר מאוד על אחים המסוגלים להגיע אל מחוזות האושר, ואינם עושים זאת.
מצויים יהודים צדיקים המרבים בתפילה מעומק הלב על אחים שלא זכו לאור התורה. תפילה זו נובעת מלב אוהב, מלב מלא רחמים על כל נברא, וכל שכן על אחים שנסיבות הזמן ונסיונות התקופה גרמו להם להתרחק מהדרך שהעם צועד בה מאז הקמתו.
ספרים רבים חוברו על דמותו של רבי אריה לוין, המכונה "אבי האסירים". נחלי אהבה זרמו מלבו הטהור לכל אדם. כולם חשו שאהבה זו הינה אמיתית, כנה ונובעת ממעמקי לבו. אמנם נכון, הוא היה דמות נדירה ביחסו לזולת ובחיבה הגדולה שהעניק לכל אדם. אולם עקרונית, במינון נמוך יותר, מצויה גישה זו בליבם של רבים, רבים משומרי המצוות.
הללו מייחלים לכך שתיפסק השנאה הלוחשת לעתים מתחת לפני השטח, שתתפוגג החשדנות, ותעלם הביקורתיות.
כאשר "הדף יהיה חלק", ללא דעות קדומות, ללא בקורתיות וללא התרסה, ניתן יהיה להציג את תרבותנו השורשית לפני כל, נוכל להצביע על מורשת עמנו כמורשתו של העם גם בהווה.
התקוה לא סרה מעולם מהלבבות. היהודי ניחן ביכולת לקוות לטוב גם בהיותו במעמקים. תמיד יש תקווה שהאחדות תשוב לעמנו, וכולנו נהיה עם אחד גם מבחינה רעיונית. לא פסה התקוה, שהעבר המשותף יביא לעתיד משותף ולגאולה שלמה לעם כולו.