הבה ננסה לערוך 'תרגיל'. דמו לעצמכם שאיננו יודעים עברית, ואנו מנסים לבנות מילה בלשון הקודש.
שאלו פעם את מיכאל אנג'לו, הפסל האיטלקי הנודע, כיצד הוא מצליח ליצור פסלים יפהפיים משיש. הוא ענה תשובה מעניינת: הדבר כלל אינו מסובך! הביאו לסטודיו שלי גוש גדול של שיש, הפסל כבר היה בפנים, נותר עלי רק לסלק את המיותר…
זוהי הגדרה מסוימת לתהליך הפיסול. ישנם שלושה אפשרויות ליצירת פסל: ניתן לקחת חלקים שונים ולחברם יחד, כשם שאמנות מודרנית יוצרת פסלים (בלשון הקודש, חיבור של כמה חלקים יחד קרוי 'לקרוץ'), קיימת אפשרות נוספת, והיא 'לגלף'. אפשר גם ליצוק מתכת נוזלית לתבנית. הצורה המתקבלת בתבנית נקראת בלשון הקודש 'מסיכה' (מלשון 'לנסוך', 'לצקת'). בעברית יש ל'מסיכה' מובן שונה. מעצבי העברית החדשה ניסו לחפש תרגום למילה האנגלית mask, ו'מסיכה' היתה המילה הקרובה ביותר.
בתנ"ך אנו מוצאים פסל-מסיכה – זהו פסל שמכינים אותו באמצעות יציקה לתוך תבנית. את התבנית יוצרים על ידי סילוק החומר המיותר.
אם נשאל מישהו כיצד עושים פסל, נקבל את התשובה הבאה: ראשית נוטלים גוש חומר חסר צורה, נוטלים מפסלת ומתחילים לחרוץ בחומר חריצים כדי לסלק את המיותר. בשלב הראשון יש ליצור פרצה בשטח הפנים. יש להמשיך בסבלנות עד הסוף, כי 99% פסל, עדיין אינו פסל מושלם. היופי שבפסל הוא בכך שכל חלק נמצא במקומו הנכון והתבנית מושלמת!
שנית, יש לקיים את דברי חכמים: 'סוף מעשה במחשבה תחילה'. להחליט מראש כיצד תראה צורת הפסל, ואז, תוך כדי עבודת הפיסול נדע להחליט מה נצרך ומה לא נצרך. ברגע שנותר בפסל מה שהיה בתכנון התיאורטי בתמונה הסופית – הסתיימה העבודה…
שלוש פעולות אלו הן ההגדרה של פסל. עתה ננסה לראות כיצד יש לקרוא למילה זו בלשון הקודש, לפי יסודות התהוותה.
א. האות שמסמלת פירצה בשטח הפנים היא פ. המלה הראשונה שמתחילה בתורה ב-פ היא 'פני' – "ורוח אלוקים מרחפת על פני המים" (בראשית א', ב').
'פני' = שטח הפנים, החיצוניות (אפשר ליצור פתח רק מבחוץ. לא קיים פתח שניתן ליצרו מבפנים…).
ב. ההחלטה (כן או לא) כיצד לפעול על פי התמונה הסופית, היא האות ל (לימוד).
עתה ננסה להסביר את הסילוק הרצוף עד לקבלת התבנית המושלמת.
מהו ההבדל בין מכונית מורכבת לבין מצב שבו כל חלקיה מונחים בנפרד? כאן יש סדר וכאן אין. סדר = ס. נוסף לכך, ס מסמלת גם צורה סגורה. לאות ס יש שתי משמעויות.
ההכרה בעובדה שבשלם יש יותר מסך כל החלקים, הייתה ידועה, כנראה, מאז התחילו בני אדם לחשוב. אולם היא צפה ועלתה למדרגה חשובה בפסיכולוגיה של התפיסה לפני קרוב למאה שנה. במרכז אירופה, בעיקר בגרמניה, החלו החוקרים להכיר בחשיבותה של תפיסת הצורה הכוללת. הם קראו לה בשם 'גשטאלט' בגרמנית, שפירושה 'תבנית' או 'תבניתיות'. הצורה כוללת שני דברים. אחד מהם – "מה נמצא על יד מה". נסו להרכיב מכונית, בלי להתחשב בשאלה: מה נמצא על יד מהר ונראה אם תצליחו!
המתבקש כאן אם כן, הוא מעבר לסדר. לא רק מה נמצא בתוך מה, אלא מה נמצא ליד מה ומה מחובר למה.
שם האות סמ"ך הוא מלשון סמוך, לסמוך. בתחביר יש סומך ונסמך. הכוונה היא לשני חלקי משפט שהאחד נשען על גבי משנהו ומשלימו, ויחד הם מהווים יחידה אחת! האדם נסמך על רגליו (לעומת זאת, במקל נתמכים ולא נסמכים, כי כאן אין השלמה). האות ס אם כן, כוללת את שני המרכיבים של ה'גשטלאט', שהם: א. מה מהווה חלק ממה (סדר). ב. מה נמצא ליד מה (סמיכות). האות ס היא הצורה היוצרת את התבנית, את הסטרקטורה. לכן, היא בדיוק האות המתאימה לסמל מלאכת פיסול זו.
על פי הכרה של נתוני המהות דלעיל הצלחנו ליצור את המילה 'פסל'! המלה מתגלית בשלמותה, כשטמונים בה כל העקרונות של מלאכת הפיסול:
מתחילים בפרצה בשטח הפנים (פ), מסלקים את המיותר עד שתתקבל תבנית מושלמת (ס), תוך כדי כך אנו מחליטים על כל פרט האם הוא שייך או לא (ל), לפי התמונה שיש לנו מראש.
לאחר ש"המצאנו" בעצמנו את המלה פסל וכללנו בה את כל מסריה, נברר ונמצא שאמנם קיימת מלה בעלת אותיות זהות וסדר זהה בלשון הקודש…
העמקה נוספת במבנה המילה 'פסל'
אך הסיפור עדיין לא תם.
החומר שמסולק על ידי הפיסול נקרא פסולת. לפסולת ולפסל יש אותו שורש, כי ההחלטה מה לפסל זהה בדיוק להחלטה מה לא לפסל… וממילא, מכיוון שבלשון הקודש גם הפסל וגם הפסולת הן פעולות שוות ערך של אותה פעולה, לכן, שורשי המילים שלהן שווים.
גם המלה 'פסול' קשורה למערכת זו (כשמדובר, לדוגמא, על עד פסול לעדות. הסיבה היא, משום שפסלו אותו למטרה זו. כמובן, אין הכוונה שהעד הפסול הוא פסולת).
נבדוק כמה שפות, ובכל שפה המלים 'פסל', 'פסולת' ו'פסול' הן מילים שונות לחלוטין. לפעמים אין למילים השונות תרגום… לדוגמה, באנגלית אין תרגום למלה 'פסול'. הם משתמשים במילים דומות אשר אינן מבטאות אותו רעיון (כמו ubstain). לעומת זאת, בלשון הקודש הסדר והשלמות מחייבים שהכל יהיה קשור לאותו שורש.
שלב נוסף – כולנו פסלים! אלא שאיננו עובדים בשיש אלא בנשמות. התפקיד של האדם עלי אדמות הוא בסופו של דבר ליצור מעצמו יצירה רוחנית. הגוף נולד מוכן – עם רפלקסים ועם אינסטינקטים שונים, המאפשרים לאדם לנשום או לאכול באופן טבעי, בלי ללמוד. לעומת זאת, מה לראות וממה להתעלם, מה לומר ומתי לשתוק – צריך ללמוד, ויש ללמוד הרבה! כל אחד מאיתנו נולד עם ערכת 'עשה זאת בעצמך'. להיות אדם זוהי עבודה. לאמתו של דבר היא דומה לעבודת פסילת הפסל. כלומר, כל דבר יש לשקול בפלס – האם לעשות או להמנע מלעשותו, עלינו לסלק ללא הרף את המיותר. כמו שכוונו במשלי: "פלס מעגלי רגליך", (משלי ד' כ"ו) – על כל מעשיך להיות שקולים בפלס.
נדייק עוד: מדוע ב'פלס' ה-ל היא לפני ה-ס, שלא כמו במילה "פסל"? כי פסל מסתיים עם המכה האחרונה על הפטיש, ואילו האדם, בכל רגע עליו לעשות את המעשה הנכון. לאחר מכן מגיע רגע נוסף, וגם בו צריך לעשות מעשה נכון. התכלית (האות ל) קודמת לפעולת הסילוק (האות ס). האות ל, אות הלימוד ושיקול הדעת היא דומיננטית ללא הפסקה.
שתי המלים 'פלס' ו'פסל' הן בנות אותן האותיות, מכיוון שמדובר בדיוק באותו תהליך, אלא שהוא לא נעשה במפסלת ובפטיש אלא באמצעות כח הרצון. האדם אינו משליך הצדה חתיכת שיש, אלא מתגבר לדוגמה, על תאוות הממון. הוא "זורק" הצדה מעט עצלות ומעט גאווה, כותש הרגלים שליליים ומעודד הרגלים חיוביים.
זאת ועוד, היות שיש לאדם בחירה חופשית, לא נתפלא אם נמצא גם את הפועל ל'סלף' "סלף בוגדים ישורם" (משלי י"א, ג'), כלומר, לעשות פעולה הפוכה מ'פלס', לעוות את הפעולות ואת התוצאות כאחת.
כל המשמעויות והמובנים כלולים בלשון הקודש, ומושגים דומים – דומים הם גם באותיותיהם.
הגרעין פ.ס.
אם נסתכל במילה פסל מבחינת הגרעין פ.ס.
פ.ס.ק. – להפסיק.
פ.ס.ח. – לפסוח, לדלג.
פ.ס.ס. – שורש המלה פסים, שגם הם משמעותם הפסקות החוזרות על עצמן.
וגם פ.ס.ל. כמבואר לעיל.
את שלושת השורשים הראשונים פ.ס.ק., פ.ס.ח. ו-פ.ס.ס. ניתן לתאר באופן הבא: לפנינו כביש, שהוא קו אספלט כהה ורציף, פתאום הוא מפסיק ויש בו פסיחה (פ.ס.ח.) על פסי (פ.ס.ס.) מעבר חציה, ושוב הכביש ממשיך, ושוב מפסיק (פ.ס.ק.) על ידי פסיחה (פ.ס.ח.) על פסי (פ.ס.ס.) מעבר חציה נוספים.
שלושת השורשים הנ"ל מבטאים בדיוק אותו רעיון.
אגב, גם השורש א.פ.ס. מבטא רעיון דומה, שפירושו: הפסיק להתקיים = חדל להיות. כפי שנאמר בפסוק: "פסו אמונים מבני אדם" (תהילים י"ב, ב'). הפסקה היא חידלון. א.פ.ס. גם הוא חידלון. הם מבטאים רעיון דומה.
מצד השורש פ.ס., ברור, שתהליך הפיסול מתרחש כאשר מפסיקים את תהליך החיבור של החתיכה לגוש, מדלגים למקום אחר, ושוב מפסיקים. ושוב מדלגים למקום אחר ושוב מפסיקים, כפי שתואר לעיל. נמצא איפוא, שפעולת הפיסול קשורה גם להפסקה ולפסיחה, וכל העניינים הללו קשורים יחדיו.
אגב, כשדיברנו על 'לפרוס' – הגרעין פ.ר. משמעותו לפרק דבר לחלקים (לפרום, לפרוך, לפורר, להפריד). במילה 'לפרוס' נוכל לראות את השפעת האות ס – לפרוס משמעותו דווקא פריסה לפסים-פסים! הפעולה של תלישת חתיכות מכיכר הלחם אינה נקראת 'לפרוס'. פרוסות אחידות ומסודרות מתקבלות דווקא על ידי פריסה. לסדר זה דואגת האות ס. כאמור לעיל, האות השלישית המצטרפת לגרעין אינה משנה את משמעות הגרעין פ.ר., אולם היא דואגת לגוון המסוים של שורש זה.
הגרעין ס.ל.
אם כן, מצד ה-פ.ס. ברור מדוע ה-פ.ס.ל. שייך בדיוק לכאן.
ומה קורה מבחינת הגרעין ס.ל.ר גם מבחינה זו הוא שייך בדיוק לכאן.
במשפחה של ס-ל מופיעים:
ס.ל.ק. – לסלק. לא די כאן להפריד, אלא יש להרחיק בכוח.
ס.ל.ל. – על פי כלל ההכפלה משמעות ה-ל היא משהו שלא צריך להיות. כשיש אבן נגף בדרכי, עלי לעקוף אותה או לסלקה. עלי לחזור על פעולה זו שוב ושוב, כך סוללים דרך.
'לפלס' שייך ל'לפסל' – אלו הם שורשים בני אותן אותיות. לעומת זאת, בפועל לסלול, כאמור לעיל, הדגש הוא על חזרה רצופה של הפעולה, כאשר סוללים דרך, מקבלים בצד סוללה.
בשורש ס.ל.ח. טמון אותו רעיון, למחוק. כשמישהו פוגע בי, נוצרת מחיצה בינינו. כך נאמר מפורש בפסוק בנביא: 'עוונותיכם היו מבדילים ביניכם לבין האלוקים' (ישעיהו נ"ט, ב'). העוון יוצר מחיצה, והסליחה מסלקת מכשול נפשי זה ומקרבת מחדש. לכן, כאשר אדם חוטא, הוא מקריב קרבן אשר יוצר קירבה. עצם העובדה שהאדם מתחרט על מעשיו ובכך מביא לסליחה, לפירוק המחיצה.
ניתן אם כן, להיווכח שאנו עוסקים במערכת מושלמת. בונים מילה לפי המשמעות של האותיות ושל הגדרת המילה, מגלים שכל המושגים הקשורים – לפלס, פסולת, פסול, סלוף – יוצרים יחידה אחת שלמה. מגלים שצירוף האותיות של המילה (במקרה שלנו 'פסל') שייך למערכת מורכבת מהרבה יותר של שורשים, והרעיון חוזר על עצמו בשלמות – כי השפה היא שפה מושלמת!
פנים וחוץ
האות ב משמעותה בית, בתרגום לאנגלית – home. בעוד houseהוא בית אבנים, home הוא משהו שאי אפשר למששו. פירוש המלה 'בית' הוא הפנימיות. אמנם מבנה הבית יוצר חלל פנימי מסוים בו מתנהלים חיי יושביו, אולם כשמדברים על 'הבית היהודי' אין מדברים על הקירות, אלא על הקשר שבין איש לאשה, על הלכות טהרת המשפחה ועל היחס המיוחד הקיים בין בני הזוג. הפירוש המילולי איפוא של 'בית' הוא פנימיות.
כאשר בנה נח את התיבה, היה עליו לצפותה 'מבית ומחוץ' בכופר. בביטוי אויבים מבית, אין הכוונה לאויבים בתוך המבנים, אלא לאויבים מתוך העם, מבפנים. וכשכתוב בספר ויקרא 'מבית לפרוכת', כל המפרשים אינם מהססים, ומסבירים שהכוונה היא לקודש הקודשים, הנמצא בפנים!
הוכחה נוספת – מיהי האות המתארת הימצאות בפנים? האות ב. אנחנו בבניין, בחדר, המפתחות בכיס, התיק במכונית. ב מציינת פנימיות. פנימיות נתפסת בשכל ולא בחושים.
מהי ההגדרה של פנים וחוץ? במתמטיקה קיים ענף העוסק בתחום זה שנקרא בשם טופולוגיה. כדי שגורם כלשהו יהיה 'בפנים', עליו להיות סגור מכל הצדדים. 'חוץ' פירושו מקום שאפשר להגיע אליו בלי לפרוץ מחיצה. כדי להגיע ל'פנים' יש לפרוץ מחיצות.
לכן את ה'חוץ' רואים בחושים, ומסיבה זו הגוף קרוי חוץ. לעומת זאת, את הנשמה תופסים רק בשכל, ומשום כך היא נקראת פנימיות.
הכלל הוא: מה שנתפס בחושים לא נקרא 'בפנים', ולעומת זאת, מה שנתפס בשכל נקרא 'בפנים'.
המילה בינה מתחילה באות ב, ופירושה הבנת דבר מתוך דבר. רואים גוף נופל, ומבינים שקיים כוח משיכה. כוח המשיכה נמצא בפנים (לא בתוך הגוף הנופל, כמובן). השכל מתבונן (הוא רואה ובונה בניין של היקשים).
החושים תופסים את החוץ, ואילו הבינה 'תופסת' את הפנים.
איזו אות מבטאת חיצוניות? האות פ. זוהי האות שמבטאת יצירת פתח שדרכו יוצאים החוצה. כשיש חור אין פנימיות!
האות פ מתארת חיצוניות, כי פ היא פרצה.
האות ב מתארת פנימיות.
צורת האות
אם נתבונן היטב בצורת האות פ (כפי שהיא כתובה בספר תורה), נראה בתוכה את האות ב ללא צבע. הבליטה בתוך ה-פ יוצרת את האות ב על כל חלקיה. מובן, שאין זה מקרה, מדובר בפרי תכנון מדויק.
במקרה זה את האות פ רואים בעיניים, ואילו את האות ב רואים בעין השכלית בלבד (כי אם "נקלף" את ה-פ המקיפה את ה-ב, ה-ב לא תישאר! היא תיעלם!). כאמור, את הפנימיות אפשר לתפוס בעין השכל, ואילו את החיצוניות תופסים בחושים.
הציור של האות מתאר בשלמות את היחס בין פנים לחוץ.
עתה גם יובן מדוע אין בכל לשון הקודש שורש שכולל גם פ וגם ב, כי מה שעושה ה-ב סותר ה-פ! הפנים והחוץ מבטלים האחד את משנהו. כמובן, יש לתופעה זו סיבות נוספות. קשה לבטא יחד פ ו-ב, כי שתיהן הן אותיות שפתיות, ולשון הקודש היא לשון שיש בה הקפדה רבה על הצחות, אולם הסיבה העמוקה יותר היא, שלא ייתכנו פנימיות וחיצוניות ביחד.