יש להדגיש שלא זו בלבד שהאותיות אינן שרירותיות, אלא גם צורתן אינה שרירותית. בכתב המקודש של לשון הקודש קיימת צורה ברורה ומוסכמת לכל אות.

צורת האותיות בעברית של היום היא למעשה קליגרפיה. גם כתב רש"י אינו כתב לשון הקודש. מי שלומד את התורה כיום, לומד אותה בדפוס רגיל, בו צורת האותיות מוסכמת בלבד. לעומת זאת, ספרי תורה, תפילין ומזוזות נכתבים עד ימינו בכתב ייחודי של לשון הקודש.

כתב זה, הנקרא כתב אשורי, אינו נקרא בשם זה בגלל שבט אשור (כידוע, האשורים כתבו בכתב יתדות). השם נובע מלשון 'אישור', שפירושו התאמה בין צורת האות למשמעותן. האותיות הן בעלות צורה מורכבת, ובכתיבת סת"ם (ספרי תורה, תפילין, מזוזות) חייבים להקפיד באופן מדויק על צורת האות ועל כל פרטיה ההלכתיים.

בספר תורה יש כ-304,000 אותיות. אפילו אות אחת בלבד הכתובה באופן לא נכון – פוסלת את הספר כולו! הבה נבהיר מה פירוש "לא נכון". לדוגמא, האות מ בנויה מ-כ ו-ו. האות ה היא ד עם י הפוכה בתוכה. צ היא נ כפופה שעל גבה רוכבת האות י. כמו כן, יש אותיות שיש עליהן תגים, כגון אותיות ג, ז, ט, נ, ע, צ, ש. די בכך שהתגים נוגעים באות אחרת, נוגעים זה בזה או אפילו נפרדים מגוף האות – והספר כולו פסול. הדיוק צריך להיות מושלם.

גם הצורה של האותיות אינה מקרית. בהמשך נראה את התחכום בתכנון צורת האות ואת הקשר שלו למשמעות.