בתורה מצויינות תכונות ומעלות של ארץ ישראל גם מן הצד החומרי, אולם הללו אינן מהוות את עיקר מעלתה של הארץ. מעלתה העיקרית היא בצד הרוחני שלה.
כשם שה' בחר בצאצאיו של אברהם אבינו לעם, ונתן להם תפקידים מיוחדים, וכשם שלשון הקודש נחשבת לשפה מיוחדת, שפה שבה נברא העולם, כך קיימת גם ארץ מיוחדת, ארץ שנבחרה מכל הארצות.
ארצנו היא הארץ שניתן להגיע בה להישגים רבים מבחינה רוחנית. בעבר הרחוק חיו כאן הנביאים, אשר זכו להגיע למדרגות רוחניות גבוהות ביותר. בארץ ניתן לקיים מצוות רבות (מצוות התלויות בארץ), שאי אפשר לקיימן בחו"ל. כאן נבנה בית המקדש, ולכאן מופנות תפילותיהם של כל באי עולם.
לאורך כל הדורות שאפו היהודים לעלות מארצות הגולה ארצה. התנאים החומריים בארץ היו ירודים, העוני היה גדול, וכמעט לא היתה מצויה בה פת לחם, אולם לא אלו היו משאת נפשם של העולים. הם שאפו לזכות לברכה הרוחנית המיוחדת המצויה בארץ, לזכות לקרבת ה', לשכינת ה' החופפת על ארצו ולקדושה המיוחדת הנמצאת רק כאן.
זכינו לחיות בדור, שהמגורים בארץ הקודש נראים לו כדבר המובן מאליו. נולדנו כאן, התרגלנו לארץ, ולצערנו לא מעטים אף נוטשים אותה ומעדיפים לגור באזורים אחרים בתבל. אחת הסיבות לתופעה זו היא העובדה שאנו מתייחסים לארץ ישראל כאל ארץ ככל הארצות, אנו חיים בה את חיינו החומריים, שועטים בכבישיה, ואיננו חשים שהמקום עליו אנו עומדים, אדמת קודש הוא.
צקון לחשם של כל הדורות שערגו להגיע לכאן מלמד על גדולת הארץ. המקומות הקדושים מצויים כאן, ואף לימוד התורה בארץ יש לו קדושה מיוחדת. כל הדברים הללו חוברים יחד, והופכים את החיים בארץ למערכת חיים מיוחדת – קדושה יותר ומרוממת יותר. גישה זו מעניקה משמעות רבה לחיינו כאן. עלינו לחוש שאנו חיים בפלטין של מלך, בארצו המקודשת של מלך מלכי המלכים, הקדוש ברוך הוא.