בין יתר הברכות המיועדות לעם ישראל אם אכן יעשה את דבר ה' ויקיים את רצונו, כלול הפסוק: "ונתתי שלום בארץ ושכבתם ואין מחריד, והשבתי חיה רעה מן הארץ, וחרב לא תעבור בארצכם" (ויקרא כ"ו, ו'). למקרא הפסוק צפה ועולה שאלה: מאחר שכבר נאמר שיהיה שלום בארץ, שוב אין צורך לומר שחרב לא תעבור בה? חכמינו ביארו כוונת הפסוק, שאפילו "חרב של שלום" לא תעבור בארץ. כלומר, הארץ לא תשמש למעבר גייסות העוברים בה כדי להלחם בארץ אחרת. מעבר גייסות פגיעתו רעה תמיד. דוגמה לכך מובאת בספר מלכים ב' פרק כ"ג. פרעה נכה, מלך מצרים, ביקש לעבור ב"חרב של שלום" דרך ארץ ישראל, כדי להלחם במלך אשור השוכן על נהר פרת. יאשיהו, מלך יהודה, ביקש למונעו ממעבר בארץ, והדבר התפתח לכלל מלחמה, שבה ננעצו ביאשיהו חיצים ככברה.
השלום המיוחל בו מברכת אותנו התורה, הינו שלום מוחלט, בו אין לנו שיג ושיח עם צבאות לוחמים, וכל קשר עם מלחמות המתנהלות בארצות אחרות.
מבט זה אודות השלום המיוחל, יש לו השלכות גם על עולמו של היחיד.
הברכות שנאמרו לכלל ישראל, נאמרו גם לכל אחד ואחד מישראל בפרט. אין צורך להכביר במילים אודות חשיבות המושג: "ונתתי שלום בארץ", כאשר הוא מתייחס לתחומנו הפרטי. שהרי אם אין שלום – אין מאומה. השלום הוא מפתח לכל ברכה. אולם עם זאת, יש צורך בהסבר עניין: "וחרב לא תעבור בארצכם", ביחס לפרט.
דוקא כאשר זוכים לשלום בבית, במשפחה ובחברה, קיימת סכנה שהאנשים יתגרו זה בזה ב"חרב של שלום": לעג ברוח טובה, ציניות שנונה, סרקיזם, ועוד. רבים לא יבינו את השלילה בכך ועשויים להגיב: "מה, כבר לא ניתן לומר בדיחה שנונה? והרי הכל יודעים שאמרנו זאת בצחוק וברוח טובה".
אולם האמת, שאיש אינו מודע די הצורך מהו הרושם שמותירה אחריה לא פעם פגיעה מסוג זה, ועד כמה עמוק המשקע הנותר בלב!
היחסים הטובים בין אדם לחברו הינם מפתח לכל הצלחה, רוחנית וגשמית כאחת. אם נשכיל לבנות חברה נעימה, חברה שכולה חסד והטבה, נזכה ליחס דומה ממרום, נזכה לשלום אמיתי, כללי ופרטי כאחד. והברכות שנאמרו בפרשת השבוע תתקיימנה במלואן.