חקלאים רבים שומרים כיום את דיני השמיטה. הם חיים מתוך ביטחון בבורא ובידיעה ודאית שהם אינם מפסידים משמירת מצוות בהידור. אלא רק מרוויחים!
אולם בעבר, לפני כארבעים וחמישים שנה, הדבר לא היה פשוט כלל ועיקר. חקלאים שומרי מצוות נזקקו לגבורה נפשית רבה כדי לעמוד איתנים ומחושלים מול הנסיונות הקשים. הם ניצחו בתוקף אמונתם ואף ראו ניסים מופלאים.
לאחר שנת השמיטה תשי"ב לא היו לתושבי קוממיות חיטים לזריעה. בישובי הסביבה היו רק חיטים שצמחו בשנת השמיטה, ומהן אסור לזרוע. לאחר מאמצים מרובים נמצאו באחד הקיבוצים גרעיני חיטה בני שנתיים שצמחו לפני שנת השמיטה. גרעינים אלו היו שבורים ומתולעים שאינם ראויים כלל לזריעה. המוכרים עצמם צחקו לאנשי קוממיות שהתעניינו בגרעינים אלה והזהירום שלא יזרעו אותם: "חבל על המאמץ ועל הנזק". אולם אף על פי כן הם דרשו עבור החיטים הללו עשרים אלף לירות של אז!
בלית ברירה קנו אנשי קוממיות את החיטים וציפו לישועת ה', אך הנה צצה בעיה נוספת. כל הישובים חרשו את הקרקע כהכנה לזריעה והחלו לזרוע את שדותיהם בסוף שנת השמיטה, כשהם מחכים לגשם הראשון שיגרום לתבואה לנבוט. אבל בישוב קוממיות לא חרשו אז, וגם לא בתחילת שנת תשי"ג. שכן בחול המועד סוכות לא עבדו בישוב, והזריעה החלה בתחילת חודש חשוון. בכל יום היה עלול לרדת גשם שיגרום נזק רב בעיצומם של ימי הזריעה.
ההשגחה ממרום נראתה בבירור!
באותה שנה לא ירדו גשמים בתחילת החורף. כל אלו שחרשו בסוף שנת השמיטה וזרעו בתחילת השנה שאחריה, נרקבו זרעיהם בקרקע היבשה.
חקלאי קוממיות זרעו בעיצומו של החורף. מיד לאחר סיום הזריעה החלו לרדת גשמי ברכה. הלא יאומן התרחש החיטים השבורות והמתולעות הניבו יבול מבורך, זאת בזמן בעוד שלכל הסביבה אירעו נזקים קשים ליבול – ויהי לנס!
חמש שנים לאחר מכן, בשנת תשי"ז, החליטה הסוכנות לנטוע פרדסים במספר יישובים, וביניהם גם במושב קוממיות. תושבי קוממיות הציבו תנאי שהטיפול בפרדס יהיה תוך כדי שמירת כל הלכות שמיטה לפי הוראות הרב. הסוכנות סירבה. בני היישוב עמדו על דעתם, למרות שעבודת הפרדס היתה אמורה לפרנס משפחות לא מעטות ולהביא רווחה לא מועטה למושב.
הרב דיבר עם מנהל הפרדסים האזורי והסביר לו בדברים נרגשים היוצאים מן הלב, עד כמה חשובה היא מצוה זו, ועד כמה מוכנים הם למסור את נפשם עליה. הלה התפעל מהדברים הנרגשים והסכים כי דיני השמיטה יישמרו כהלכתם בפרדס בקוממיות. בנטיעת הפרדס הושקעו כחצי מיליון לירות.
שנת השמיטה הגיעה. הרב נתן את ההוראות ההלכתיות המדוייקות. מנהלי הפרדסים באזור, אגרונומים מנוסים, הזהירו את הרב שלדעתם הוא מסכן את קיום הפרדס, והסכום העצום שהושקע בו יירד לטמיון.
הרב עצמו נשא עיניו למרום ואמר: "רבונו של עולם, בזכות שמירת המצוות, עזור נא לנו שלא יתחלל שם שמים על ידינו, שלא יאמרו שיהודים שומרי תורה המיטו על ראשם שואה כלכלית בגלל דבקותם במצוות!"
לקראת סוף שנת השמיטה, בא אל הרב מנהל הפרדסים, מר ויגודסקי, ואמר לו: "אני האחראי מטעם הסוכנות לשנים עשר פרדסים, בכל הפרדסים עבדו כרגיל, מלבד הפרדס של קוממיות שבו שמרו על הוראות הרב בקפדנות. והנה, הפרדס בקוממיות הצליח הרבה מעבר לכל שאר הפרדסים! אמור נא לי, מהו סוד הדבר?"
לימים סיפר הרב את אשר ענה למנהל הפרדסים:
"אמרתי לו, שה'אני מאמין' הראשון הוא, 'שהבורא יתברך הוא לבדו עשה, עושה ויעשה לכל המעשים'. אנו עשינו בפרדס את רצון הבורא, והוא סייע לגידול פירותיו".