בתלמוד נאמר: המעיל מכפר על לשון הרע. אמר הקב"ה: יבוא דבר שבקול (הפעמונים שבמעיל השמיעו קול), ויכפר על מעשה קול (על דיבורו של האדם) (מסכת ערכין ט"ז, א').

ההתבוננות במעיל עוררה במתבונן, דחף להרהר בחטאי לשון הרע ורכילות, שהאדם עוסק בהם בתמידות, כמקצוע וכתחביב כאחד… הרהורים אלו הובילו את האדם כמו מאליהם להתבייש לנוכח נמיכות קומתו מול שלטון לשונו חסרת הרסן. ללא ספק, בושה זו הצמיחה בעקבותיה גם את החרטה שהיא תחילתה של התשובה המכפרת. ההתבוננות במעיל יצרה בלב המתבונן שרשרת תגובות שהובילו לטהרה ולכפרה.

השאלה היא: מדוע מסיט מראה המעיל את מחשבות האדם דווקא לחשוב על לשון הרע? בתלמוד נאמר: "היה רבי מאיר אומר: מה נשתנה תכלת מכל הצבעים? מפני שהתכלת דומה לים, וים דומה לרקיע, ורקיע לכסא הכבוד" (מסכת מנחות מ"ג, ב'). כלומר, צבע התכלת מעורר בלבו של המאמין רצף אסוציאציות שהזכיר לו את "כסא-הכבוד".

החוליה הראשונה של שרשרת האסוציאציות היא – הים. כל היוצא אל חוף הים ומתבונן בו, חש כיצד נפתחים שערי לבו אל המרחבים הכחולים הפרושים לפניו. גבולות העיר שבתוכם הוא כלוא רוב ימיו, נמוגים למראה הים הפתוח. המרחבים מרחיבים את דעתו של האדם. ראייתו הרוחנית והגשמית זוכות אף היא לעדנת ההתחדשות והתרחבות.

מבטו המתרחב של האדם מתעצם עוד יותר אם פונה הוא אל תכלת הרקיע. אם אכן ניחן הוא ברגש העדין והדק של האמונה, מסוגל לבו לקלוט גם שמץ מן המרחבים האין סופיים של האלוקות הניצבת מעבר לבריאה הגשמית, אלוקות המכונה בלשון התלמוד – "כסא הכבוד".

התכלת במהותה היא סמל לראייה כוללת הפורצת את מחסומי הצמצום הסוגרים על האדם ועל רוחו.

המדבר לשון הרע לוקה בצמצום. התמקדותו במעשיו של רעהו מביאה אותו לדון את רעהו לכף חובה ולחרוץ עליו לשון. לו ניחן היה במבט מקיף, לו היה חושב על נסיבות מעשיו, לו היה מתוודע לילדותו הקשה של רעהו, לצרות הפוקדות אותו וכדומה, היה מבטו משתנה לטובה. הלוא כך נאמר בפרקי אבות: "הווי דן את כל האדם לכף זכות" (א', ו'). לדון את כל האדם, על כל מרכיבי אישיותו. כאשר יעמדו כל המרכיבים לנגד עיניו, לבטח תמצאנה נקודות זכות, והתשוקה לרכילות וללשון הרע תתמוסס כליל.

לכן מדגיש הפסוק: "ועשית את מעיל האפוד כליל תכלת" (שמות כ"ח, ל"א). המעיל היה כולו תכלת, ללא צבע אחר מגביל. הוא מציין את תכונת המרחבים והראייה המקיפה והכוללת.