וַיְהִי בַּיּוֹם הַשְּׁמִינִי קָרָא מֹשֶׁה לְאַהֲרֹן וּלְבָנָיו וּלְזִקְנֵי יִשְׂרָאֵל
(ט', א')
הרגע הגדול הגיע.
עבודת המשכן הסתיימה. מעתה יש להתחיל את עבודת הקרבנות בפועל.
אהרן נבחר לכהן הגדול, וארבעת בניו לכהנים, והם בלבד אמורים להקריב את הקרבנות.
כדי שיהיה ברור לכל, כי הדברים נעשים במלוא הסמכות לפי ציווי ה', נערך "טקס הכתרה" בפני זקני העם. שנאמר "קָרָא מֹשֶׁה לְאַהֲרֹן וּלְבָנָיו וּלְזִקְנֵי יִשְׂרָאֵל". רש"י במקום מבאר: "להשמיעם שעל פי הדיבור אהרן נכנס (לעבודה), ומשמש בכהונה גדולה, ולא יאמרו מאליו (מעצמו) נכנס" (עד כאן). או בגלל הקשר המשפחתי – אחיו של משה, קיבל את התפקיד הנחשק.
צריך היה להדגיש ולקבוע, כי כל מעשי משה נעשים על פי ה', ועל כן צירף אליו את זקני ישראל.
כאשר נעמיק בעניין, נראה שהדבר תמוה מאוד. וכי כיצד יכולים הם להרהר אחר משה? הוא שהקים את המשכן על כל כליו, והכל נעשה "כַּאֲשֶׁר צִוָּה ה' אֶת מֹשֶׁה" כנאמר בפרשת פקודי – ארבע עשרה פעמים! היש כאן מקום למחשבת פיגול זאת?
יתירה מכך, הרי ביום הכיפורים, אין הכהן הגדול לובש את בגדיו הרגילים – בגדי הזהב (הכוונה שמשולב בהם זהב), כדי שלא יהא הסנגור הופך לקטגור. דהיינו: הזהב "יזכיר" את עגל הזהב שעשו. ואם על כך מקפידים… הרי אהרן שהיה בעצמו במרכז המעשה – כיצד הוא, ורק הוא מצוּוה להכנס?
וביותר שהרי כהן גדול שאינו ראוי ונכנס לקדש הקדשים – מת במקום, כפי שקרה בבית שני, ואין עדות גדולה מזו על צדקותו של אהרן. ושוב, ברור שהכל על פי ה', אז מה מקום להרהור ולערעור?
למדנו מכאן תובנה יסודית מאוד.
ביקורת עצמית – רצויה ובונה. אך אם היא באה מתוך צרות עין וחוסר פרגון – צומחות ממנה תופעות שליליות. הבאות לידי ביטוי גם בביקורת על הדברים הנעלים, וכלפי האנשים הגדולים ביותר.
יבדוק אדם את עצמו, אם ביקורתו על הזולת נובעת ממקור אמיתי וחיובי, או חלילה שלילי. וכפי שקבעו חכמינו (קידושין ע'.) "כל הפוסל במומו פוסל". דהיינו, כיון שבלבו פנימה קיים חסרון זה, הוא "מזהה" ומאשים בו את הזולת.
כאשר נבדוק ראשית את עצמנו, בוודאי תפחת הביקורת, ויגדלו השלום והאחווה.
(מתוך הספר עלי ברוש)