לאחר קריעת ים סוף, בני ישראל פוצחים ב'שירת הים', בפרץ אדיר של שמחה קולקטיבית, והתרוממות רוח אדירה. "אז ישיר משה ובני ישראל את השירה הזאת לה'" (שמות טו, א).
מה המיוחד בשירה הזו? מה ההבדל בין 'שירה רוחנית' לסתם שירה רגילה? במה היא שונה משירים אחרים שכתבו גדולי המשוררים בהיסטוריה?
בשונה מ'שירה רגילה', שירת הים הינה שירה רוחנית, היא חלק מהקשר בין האדם לבוראו. היא צומחת ממקום רוחני עמוק בנשמה. חז"ל אמרו (ערכין יא): "איזו היא עבודה ש'בשמחה ובטוב לבב'? הווי אומר זו שירה", זאת כיוון, שאין אדם שר שירה אלא מתוך שמחה וטוב לבב.
השירה הרגילה, מקורה נפשי, היא מרגשת, מרגיעה, חכמה, שנונה ואולי אף מפעימה, אבל היא חסרה את הממד הרוחני; היא אינה מרוממת רוחנית, ונטולת קדושה. היא אינה שונה מהתפעלות הנפש מיצירה אומנותית, מיצירה ספרותית, או ממוזיקה יפה. היטיב להגדירה המשורר והפילוסוף האנגלי סמואל טיילור קולרידג', בסוף המאה ה-18: "השירה היא מיטב המילים במיטב סדרן".
הדוגמא החזקה ביותר ל'שירה רוחנית' היא מזמורי התהילים, שם דוד המלך משורר שירי תהילה לקב"ה: "זמירות היו לי חוקיך" (תהילים קיט), "שירו לו שיר חדש" (שם, סו), "למנצח שיר מזמור הריעו לאלוקים כל הארץ" (שם, ק), "שירו לה' שיר חדש"… בכל הדוגמאות הללו, המילה 'שירה' מופיעה בהקשר של שבח, הכרת תודה, ושמחה לפני ה'.
מובנים אפוא דברי הזוהר הקדוש (חלק ג, רמא, עא) כי השירה היא אמצעי לחבר את העולם הרוחני והעולם הגשמי: "השירה היא תיקון לעולם התחתון, כמו שירת המלאכים שהיא תיקון לעולם העליון".
ההבדל המרכזי בין שירה רוחנית לשירה רגילה, הוא בשאלת התכלית. 'שירה רוחנית' מטרתה למלא את האדם בתחושת קדושה, לרומם אותו ולחבר אותו למשהו גדול יותר ממנו עצמו. לעומתה, שירה רגילה שואפת בעיקר לגעת בלבבות ולהעביר חוויה רגשית, נטולת רגש אלוקי.
אם נתבונן בדורות הקודמים ניווכח לראות, כי בשונה מהמשוררים הרבים שקמו בשאר אומות העולם, שעיקר מעלתם הייתה בכך שהתברכו בכישרון השירה והחריזה, לעומת זאת, המשוררים הדגולים של עמנו היו אנשים גדולים, רמי המעלה, חכמים וצדיקים, בעלי רוח נאצלת. כל הלומד את שירתם מתפעל מחכמתם הכבירה ומהקדושה הטמונה בכל מילה ומילה.
לדוגמא: האבן עזרא ('לך אלי תשוקתי'), רבי שלמה אבן גבירול ('שמרו שבתותי'), רבי דונש בן לברט ('דרור יקרא'), רבי אליעזר אזכרי ('ידיד נפש'), רבי יהודה הלוי ('יום שבתון'), רבי יצחק סלמה ('יום זה לישראל'). רבי ישראל נאג'ארה ('קה רבון עלם') עליו מסופר שהמלאכים היו מחכים בכל שבת לשמוע את שירתו ופיוטיו.
יש לציין כי בשירי חול עלול האדם להיגרר למחוזות אסורים, ואכן, אזהרות רבות נאמרו לבל נמשך לשירי עגבים. וכך כותב הפלא יועץ (ערך 'שיר'): "אבל האיש היודע באשתו ובני ביתו שהם יראי שמיים ושומעים לדבריו, יזהיר אותם בשבע אזהרות שלא ישמע על פיהם שירי נוכרים ושירי עגבים בשום מקום, וכל שכן שלא יניח בשום אופן לשוררם בביתו, ובזה לא תאונה אליו רעה, ונגע לא יקרב באוהלו, ויהיה שלום בחילו".