לאחר שעם ישראל יצא ממצרים, מצווה ה' את בני ישראל לספר בקול על יציאת מצרים בליל ט"ו בניסן בכל שנה – "והגדת לבנך". החיוב הוא כה חמור, שאפילו אם האדם נמצא לבדו, הוא חייב לספר לעצמו בקול את ההגדה. מדוע אין די בזכירה, או באכילת קורבן הפסח והמצה? מדוע כה חשוב דווקא לספר בפה?
ספר החינוך (מצווה כא) מבאר ש"חייב להוציא את הדברים מפיו כדי שיתעורר ליבו בדבר, כי בדיבור יתעורר הלב". האדם יכול לסדר שולחן ערוך ומכובד, לשתות ארבע כוסות יין בהסבה כנגד ארבע לשונות של גאולה, לאכול מצה מהודרת לזכר היציאה החפוזה של אבותינו; ועדיין לא קיים את המצווה כהלכתה. ללא שימוש אקטיבי ופעיל בכוח הדיבור – קשה לאדם להפנים בליבו את עוצמת הניסים שאירעו לאבותינו.
על דרך זו שואל המהר"ל ('נתיב העבודה', פ"ב) מדוע צריך האדם להתפלל בפה, הרי הקב"ה יודע את מחשבות האדם? והוא מבאר כי "הדיבור הוא ביטוי לשלמות המחשבה… האדם נחשב מצד הדיבור, ובזולת זה, אינו אדם". האדם הוא בדרגת 'מדבר', והוא נקרא כך על שם מעלת הדיבור.
העברת התורה מתבצעת על ידי "שימה בפיהם" (דברים לא, יט); ו"ושננתם לבניך" (דברים ו, ז). מצוות לימוד תורה נעשית ברובה תוך שימוש בכח הדיבור. מצוות רבות חלות על ידי דיבור: תפילה, וידוי, קידושין, נדרים, נדבות, ברכות ועוד. וכן קבע הרמח"ל כי גדול כוחו של הדיבור, יותר מכח המעשה ('אדיר במרום' עמ' קסו).
הרה"ק רבי מרדכי מלכוביץ' זצ"ל פירש: "האמנתי כי אדבר" (תהלים קטז), 'כי' במשמעות: 'כאשר', היינו, שהאמונה מתחזקת כאשר הדיבור [האמוני] מובע בקול.
ירמיהו הנביא מקונן: "אבדה האמונה, ונכרתה מפיהם" (ירמיהו ז, כב) – כל עוד לא נכרתה מפיהם, הייתה תקווה שהדיבורים ייכנסו ללב.
ואכן, הוכח מבחינה פסיכולוגית, שדיבור חיובי בקול – אף שנעשה בלא מחשבה – מועיל אף יותר מחשיבה חיובית ללא דיבור בקול, משום שהוא פועל באופן מיידי על נפש האדם.. זו הסיבה לפופולריות של השיטות הטיפוליותCBT (טיפול קוגניטיבי-התנהגותי) NLP (תכנות עצבי-לשוני) כחלק מהתמודדות עם מחשבות שליליות.
בתחילת המאה הקודמת פיתח החוקר והמטפל הנודע אמיל קוּאֶה E.Coue את שיטת האוטוסוגסטיה (השאה עצמית); שיטה שבסיסה דיבור עצמי חיובי. הוא ניסח את המשפט המפורסם: "מיום ליום, בכל מובן ובכל דרך, אני הולך ומשתפר", והמליץ למטופליו לחזור עליו מספר פעמים ביום. לדבריו, חזרה זו משפיעה על התת-מודע, ומובילה לשיפור במצב הנפשי והפיזי.
וכבר לימדנו רבי ישראל מסלט שחזרה ושינון בקול מועיל ומעצים את תחושת הלב. ואם יקרא גם בהתלהבות, "בשפתיים דולקות" יעמיק יותר. והסביר כי פועלים באדם כוחות כהים (תת תודעתיים) וכוחות בהירים (תודעתיים), הכוחות הכהים שורשיהם בטבעי הגוף, והם הקובעים, וכדי להחדיר מסרים לתודעה השכלית יש לנקוט בשינון בקול מתמיד ובהתלהבות הלב והנפש, עד שתהפך לטבעית ושורשית.
וכבר הסיק הרבי מאיזביצא בספרו 'מי השילוח', כי כשצומח כעס בליבו על חברו, אז ידבר טוב עם חברו, ואף שאין זה בלב שלם. ו"על ידי זה פועל בעצמו מעט מעט, עד שמכניס בליבו אהבה במקום שנאה!"