התוכנית הפסיכולוגית של פרעה לשעבוד בני ישראל הייתה: "תכבד העבודה על האנשים… ואל ישעו בדברי שקר" (שמות ה, ח-ט). המניפולציה פסיכולוגית עמוקה: שימוש בעבודה קשה ככלי לדיכוי רוחני ומנטלי. כאשר האדם מותש לחלוטין, הוא מתקשה לחשוב על עתיד טוב יותר. העומס שמאיים לחנוק אותו הופך את התקווה למותרות, ואת החירות לחלום רחוק וחסר השגה. כאשר אדם עסוק בהישרדות יומיומית, הוא מתקשה לפנות זמן ואנרגיה לחשיבה רוחנית. פרעה רצה שעם ישראל יהיה שבוי בשגרה וכלוא בעייפות נפשית.
להודות כי פרעה הצליח. גם כאשר הופיע משה רבנו עם בשורת הגאולה, הם לא היו פנויים נפשית לשמוע אותו; "ולא שמעו אל משה מקוצר רוח ומעבודה קשה" (שמות ו, ט).
המודל הזה של עבודה ללא גבולות וללא פנאי, אימצו גם הגרמנים הנאציים ימ"ש בשנות השואה. הם המציאו סלוגן מצמרר שנכתב על גבי שלט שהוצב בשער מחנה בירקנאו: "העבודה משחררת".
התוכנית הפסיכולוגית של פרעה היא גם התוכנית הפסיכולוגית של היצר. כדברי הרמח"ל: "זאת באמת אחת מתחבולות היצר הרע ועורמתו; להכביד עבודתו בתמידות על לבות בני האדם, עד שלא יישאר להם רווח להתבונן ולהסתכל באיזה דרך הם הולכים… והרי זו מעין עצת פרעה הרשע שאמר: תכבד העבודה על האנשים" (מסילת ישרים פ"ב).
כמו פרעה, כמו הגרמנים, גם החברה המודרנית עושה הכל על מנת להסיח את המחשבה משאלות היסוד של החיים. תרבות הצריכה ושיווק הבילויים, נוטלים חלק חשוב בשקיעת הרוח. אדם חוזר בערב מן 'השדה' עייף, ונפשו שוקעת בתרדמה עמוקה.
מחקרים בפסיכולוגיה מראים, שעומס מופרז, פיזי ונפשי, הם רעשי רקע המשפיעים ישירות על היכולת של אדם לחשוב בבהירות ולפעול לצמיחה ושינוי בחייו, ובכך משאביו המנטליים מתדלדלים ונחלשים.
בעידן המודרני, אנשים רבים נתונים בעומס עבודה (Overworking), ומגיעים לשחיקה פיזית ונפשית ונעדרים כוחות רוחניים. בפועל, הם הופכים את האמצעי למטרה, וחיים כדי לעבוד במקום לעבוד כדי לחיות.
השימוש המסיבי באמצעי המדיה השונים והצריכה הכבדה של החדשות, מכהות את החושים, אנשים רבים איבדו את העיקר [הרוח] ועסוקים בטפל [החומר]. החדשות למוח הם כמו הסוכר לגוף, סוג של פחמימה ממכרת, ריקה וחלולה, שיש בה הנאה רגעית, אך היא חולפת מהרה ואינה משביעה את הנפש.
ה'עבדות המודרנית' הפושה בימינו, נרמזת כבר בדברי הרמח"ל בספרו 'דרך ה'': "כבר לא יוכל שום בעל שכל להאמין שתכלית בריאת האדם הוא למצבו בעולם הזה… שאם תכלית בריאת האדם היה לצורך העולם הזה, לא היה צריך מפני זה שתנופח בו נשמה כל כך חשובה ועליונה שתהיה גדולה יותר מן המלאכים עצמם".
לכן קובע 'החזון איש' כי התנאי הראשון להתקדמות רוחנית היא, להיות בעל נפש אשר שעתו שעת השקט, חופשי מרעבון תאווני; "אם האדם הוא בעל נפש ושעתו שעת השקט, חופשי מרעבון תאווני… הוא נרגש ונדהם. כי העולם נדמה לפניו כחידה סתומה… לא נשאר בו רוח חיים בלתי אל החידה… ודעת פתרונה כלתה נפשו, ונבחר לו לבוא באש ובמים בשבילה, כי מה לו ולחיים, אם החיים הנעימים האלו נעלמים ממנו תכלית ההעלם" (אמונה וביטחון).