יוסף ואחיו בעיצומו של מפגש טעון, לאחר שנים של נתק וכאב, שמשקף את הסכסוך העמוק והמר שהתגלע ביניהם. חרף כל זאת, ניצב יוסף לפנינו כמודל מוסרי ונפשי עם עוצמות בלתי נתפסות של חמלה, ויתור וריפוי פנימי עצמי.
כאשר יוסף חושף בפני אחיו את זהותו וסולח להם על מכירתו לעבד, הוא לא רק מצהיר על סליחתו, אלא בד בבד הוא גם מצביע על כך שהכול היה חלק מתוכנית והכוונה אלוקית: "אתם חשבתם עלי רעה, אלוקים חשבה לטובה" (נ, כ). הוא מבין כי מה שהיה נראה כלפי חוץ כעיוות נורא בסיפור חייו, היה חלק מתוכנית גדולה שמכילה טוב אלוקי. הסליחה, אם כן, לא הייתה פעולה טכנית של סלחנות וויתור על עוול שנעשה לו, יוסף לקח את הסליחה צעד קדימה, לתהליך פנימי המביא לריפוי נפשי ושלוות נפש.
הפסיכולוגים מדברים על תהליך הסליחה, כדרך מרכזית המובילה לשיפור הבריאות הנפשית והפיזית. מחקרים מוכיחים, כי שמירת טינה וכעס, עשויה להוביל להשלכות בריאותיות נפשיות; כמו עצבות, דיכאון וחרדה, והן להשלכות פיזיות שליליות; כמו לחץ דם גבוה, בעיות לב וכדומה. מחקר שנערך באוניברסיטת טורונטו הראה, כי אנשים שמסוגלים לסלוח ולשחרר את הטינה מליבם, חווים שיפור במצבם הבריאותי. הם נתונים לרמות נמוכות יותר של מתח וחרדה, עלייה במערכת החיסונית ועוד.
יוסף, לא רק את עצמו משחרר מהמעמסה הנפשית והטינה המצטברת, אלא גם לאחיו הוא מאפשר לשחרר את עצמם מרגשי האשם והכאב. "אנוכי יוסף, אשר מכרתם אתי מצרימה. ועתה, אל תעצבו… כי למחיה שלחני אלוקים" (מה, ה). אמירה זו אינה רק תוצאה של סליחה טכנית, היא גילוי של אמפתיה גדולה, דהיינו, הזדהות עם רגשות האחים, שבעזרתה יהיה השלום ביניהם חזק ואמיתי. יוסף הפך את הכאב לכוח ריפוי גם לאלו שפגעו בו.
מחקרים שבוצעו בתחום האמפתיה והסליחה, מצביעים על קשר ישיר בין יכולת האמפתיה לבין העצמת היכולת לסלוח. כאשר אנו מפתחים אמפתיה כלפי הפוגע, אנו מסוגלים להפעיל יותר מנגנונים של סליחה ולהפחית את תחושת העוול.
הסליחה אם כן, אינה רק פעולה בין שני אנשים, היא תהליך של תיקון פנימי. יוסף לא שומר טינה, לא חושב על נקמה, ולא מבקש מהם לשוב ולהתחרט. הוא פועל מתוך שלום פנימי ושלמות רוחנית.
דרגה זו, נמצאת בדמויות נוספות בתנ"ך, במדרשים ובגמרא, כמו גם בקרב גדולי הדורות. כל אלו בחרו להימנע מנקמה ולהפנות את כוחותיהם להשגת פיוס והבנה.
רבי אברהם בן הרמב"ם כותב בספרו 'המספיק לעובדי השם', שיסוד הסלחנות מקורה בענווה: "עליך לדעת כי דרך הסלחנות ודרך הענווה שותפות הן – כשם שהפכיהן, הכעסנות והגאווה, שותפים הם". (פרק על אריכות אפיים)
מפני מעלת הסליחה הגדולה אכן רבותינו תיקנו לטהר את עצמנו בכל לילה לפני השינה, ולומר: "ריבונו של עולם הריני מוחל וסולח לכל מי שהכעיס והקניט אותי או שחטא כנגדי. בין בגופי בין בממוני בין בכבודי בין בכל אשר לי. בין באֹנס בין ברצון בין בשוגג בין במזיד בין בדבור בין במעשה… ולֹא ייענש שום אדם בסיבתי".
רק אחר כך יכול הוא לבקש רחמים מהבורא יתברך שיסלח לו: "יהי רצון… שלא אחטא עוד. ומה שחטאתי לפניך מחוק ברחמיך הרבים".