אם היינו מראיינים זוג הורים ממוצע ושואלים – "מה הייתם מבקשים לשמוע במסגרת ההדרכה על הטלת מרות בפועל?", התגובה הספונטנית הייתה – "מה אני עושה כשה… מתוק הזה, לא שומע למה שאני אומר, ואני יכול לדבר ולדבר, מבוקר ועד ערב, ומענה אין. מה אני עושה עכשיו, בשטח, כדי שיעשה את מה שאני מבקש?"
מאחורי הבקשה מסתתרים לא מעט תסכולים. תסכול על ילד שמקבל ללא גבול, ולא נותן בתמורה דבר. תסכול על ההבנה שאין בידי הרבה כלי נשק. ואולי, אצל הורים רציניים, תסכול על ניסיונות שנעשו שוב ושוב ללא תוחלת.
יש מקום דומה בו אנו מתמודדים לא אחת, עם 'הצלחה' דומה. מדובר בסוגיית הכעסים. שם אני מתמודד עם עצמי ככועס, תוך שאני כועס על סביבתי שכועסת.
שם ופה, יסוד הדברים אחד – הטיפול אינו בשידור חי. כמו שאיני מחכה להגיע לכעס ולנצח אותו, אני מתכונן אליו; כך בהטלת מרות, אינני מחכה להגיע לרגע ההתמודדות, להפעיל עוצמה ו'לנצח' את הילד, אלא אני נערך מראש.
ההכנה היא בזמני רגיעה, שם אנו נערכים למספר תגובות, שכוללות את הסיטואציות המרכזיות עמן אנו מתמודדים ביומיום. התפרצות תגיע כשנותקף מכיוונים לא מוכרים ונאבד שליטה. העבודה היא להמעיט בכך ככל שניתן, ללמוד בכל התפרצות מהיכן נולדה, כדי שנוכל להתגבר בפעם הבאה, ובעיקר – לא לשבור כלים אף פעם.
כעת נלמד בעז"ה מתי איננו מטילים מרות. לפני שנים רבות נכנס ידיד שלי ללמד בתלמוד תורה. היה ברור לי שהוא יצליח, כי הוא היה מוצלח. הוא היה נחמד, ירא שמיים, ובעל כושר הסבר מיוחד במינו. הוא שרד בקושי את השנה.
כשניסיתי לסייע ושאלתי את המפקח מדוע הוא לא הצליח, הוא הסביר לי: "הוא לימד בשעות אחר הצהריים הקשות, הילדים היו כבר עייפים וקצרי רוח. בשעות כאלו אתה צריך להיות חכם, ולדעת היכן ללחוץ והיכן לשחרר. הוא דרש מהם בשעה חמש אחר הצהריים, אחרי 8 שעות לימוד; משמעת מוחלטת ללא כל פשרות, כאילו מדובר ב-9 בבוקר.
"מלמד חכם צריך להגיע למקסימום הניתן בשעה הזו, במגוון שיטות מקוריות ומותאמות לשעה. השיטה שלו הייתה להודיע שמי שידבר מילה ישלח למנהל, תוך זמן קצר הייתה רוב הכיתה אצל המנהל".
אני למדתי מהסיפור הזה מסר גדול, והשתמשתי בזה בסיטואציה שונה במעט. זה היה במספר מקרים בהם לימדתי, כאן לא התלמידים היו עייפים, הרב היה עייף… מכיוון שידעתי שאין לי את הכוח להחזיק אותם כרגיל, שחררתי אותם באופן מבוקר, עם חברותות, עבודות אישיות ומעין אלו. כך יכולתי לשחרר אותם בלי לאבד אותם.
את השיטה הזו נעתיק לבית. כשאין לנו יכולת להטיל מרות, בשל עייפות של הילדים, של ההורים, או של שניהם, לא נטיל. במצב כזה אנו עוסקים ב'שימור לקוחות' בלבד. רק שלא יתפרק העסק, שלא תאבד שארית ישראל. שוב, זה יהיה נכון כשרוב הזמן אנו כן ערניים לסוגיות החינוך, ופועלים בעז"ה בצורה נכונה.