בעקבות מכת בכורות שהיתה במצרים, מכה שבה הוכו כל בכורי מצרים ובכורי בני ישראל ניצלו, התקדשו בכורות עם ישראל לה'. דיני הבכורה בהקשר לסוגי הבכורות השונים, נאמרו כמובן באופן שונה לחלוטין: בכור אדם פודים מהכהן בחמישה סלעים, ובכור בהמה טהורה – מקריבים אותו לקרבן על גבי המזבח. רק הכהנים ובני ביתם מותרים לאכול את בשר הקרבן. גם בכור שנולד לאתון, הוא קדוש וחלים עליו דינים מיוחדים. וכך כתוב בפסוק (שמות י"ג, י"ג): "וכל פטר חמור תפדה בשה, ואם לא תפדה וערפתו". פסוק דומה מופיע בפרשת כי תשא (שמות ל"ד, כ').
_x000D_
תמורת החמור בכור יש לתת לכהן שה תמורתו: "וכל פטר חמור תפדה בשה".
_x000D_
השה שניתן לכהן תמורת החמור הבכור, אינו קרבן, אלא הוא רכוש הכהן, והוא רשאי לעשות בו כרצונו. גם החמור שנפדה בשה נותר חולין ביד הבעלים, ורשאי הוא להשתמש בו.
_x000D_
התורה ממשיכה ואומרת שאם הבעלים לא פדה את חמורו ואינו נותן שה לכהן תמורתו, ובזאת הוא גורם הפסד לממון הכהן, גזרה התורה שייפסד גם ממונו של הישראל ועליו לערוף את החמור הבכור ולא להנות ממנו.
_x000D_
דין בכור נוהג רק בחמור ולא בכל הבהמות הטמאות. אחד הטעמים לכך מובא ברש"י על פסוק זה: החמורים סייעו לבני ישראל בצאתם ממצרים לשאת את ביזת מצרים בדרכם לארץ כנען דרך המדבר, ולכן הם התקדשו בקדושה מיוחדת.
_x000D_
האבן עזרא מוסיף שבמכת בכורות מתו כל הבכורות במצרים, הן בכורי אדם והן בכורי הבהמות. לעם ישראל לא היו בהמות טמאות מלבד חמורים, והללו ניצלו מהמכה הקשה, לכן קיים דין בכור בבהמה טמאה זו, זכר לנס של מכת בכורות.
_x000D_
הרב שמשון רפאל הירש מסביר את מהותה של מצוה זו: החמור, בניגוד לסוס, הוא בהמת משא עבור נכסי דניידי של האדם. שלושת סוגי הבכור: בכור האדם, בכור הבהמה הטהורה ופטר חמור, מייצגים את האדם, את מזונו ואת רכושו. קדושתם של אלו מסמלת את הקמת המשפחה, את מזון המשפחה ואת רכוש המשפחה ומקשרת אותם לרשות ה'.
_x000D_
הבנים הבכורים נועדו מלכתחילה להיות כהנים ולעבוד את עבודת הקרבנות. ואמנם, בטרם הוקם המשכן היתה עבודת הקרבנות נעשית על ידי הבכורות. הם ייצגו בתפקידם את הייעוד האלוקי של כל אדם מישראל.
_x000D_
בכור בהמה טהורה נועד להיות קרב על גבי המזבח. באמצעותו התעוררה התודעה בלב האדם שגם מזונו וברכת עדרו עומדים למילוי התפקיד הרוחני של הקשר למקדש ולקודשיו. בכור הבהמה הטהורה הניתן לכהן מנחיל את התודעה שגם מזון הבית לא יחולל על ידי אנוכיות ותאוות, אלא ישתלב בחיי הקודש של היהודי.
_x000D_
"וכל פטר חמור תפדה בשה", כמו בקרבן פסח, גם כאן מייצג השה את האישיות היהודית. אנו פודים את בכור הבהמה הטמאה בשה הקשור למהות היהודית, בשה שאליו דימו את עם ישראל.
_x000D_
רכוש דומם – המסומל על ידי בהמת משא – אין לו ערך או משמעות כשלעצמו. רק ניצולו למען הקדושה הופך אותו לחי, ובאותה השעה הוא זוכה לערך ולמשמעות. אם תכלית זו של הבאתו לתחום הקודש, תבוא על סיפוקה על ידי פדיון בשה, תותר הבהמה הטמאה בהנאה.
_x000D_
באופן זה הוטבעה תכלית אחת על כל שימוש פרטי ברכוש: קידום התכלית הקדושה של הכלל. לעומת זאת, אדם אשר ידמה בנפשו, כי במונעו את נכסיו מלשרת את המטרות הנשגבות של הכלל, יצליח להגדילם ולהרבות את נכסיו, טעות מרה בידו: "ואם לא תפדה וערפתו" המדמה לשמור על נכסיו לעצמו מתוך אנוכיות, גוזר עליהם עריפה וכליון. מצות פטר חמור מורה את היחס הנכון לכל ממון של יהודי.
_x000D_
עם ישראל קיבל זכות ובעלות על רכוש, אולם רק על תנאי. אם יקיים תנאי זה, אם יעמיד את רכושו לעבודת ה', אם הוא ינצל אותו לקיום התפקידים שהוצבו לו על ידי ה', רק אז תהיה תקוה לרכושו, והוא יוכל להמשיך להחזיק בו.

_x000D_