רבי יהושע בן לוי
_x000D_
רבי יהושע בן לוי היה מגדולי האמוראים בדור הראשון לאמוראי ארץ ישראל. ריב"ל היה גדול הדור, ידיו רב לו בהלכה, ושמו מוזכר בענייני הלכה מאות פעמים בתלמוד. הוא אף נחשב לבקי באגדה.
_x000D_
במשנה זו מדבר רבי יהושע בן לוי על החובה לדאוג לכבוד התורה, על החובה לעסוק בה תדיר, ועל מעלתו של העוסק בה.
_x000D_
מתוך אהבתו לתורה לא מש מזכרונו של ריב"ל יום מתן תורה. אף במשנתנו מעלה ריב"ל על נס את המעמד ההיסטורי הזה, שממנו יסוד וממנו פינה להנחלת התורה לדורות הבאים.
_x000D_
הגמרא מספרת כי פעם ראהו תלמידו רבי חייא בר אבא כשהוא ממהר ברחוב עם נכדו הקטן, ועל ראשו הוא חובש חתיכת אריג פשוטה, ולא את כובעו שעימו היה רגיל לצאת לרשות הרבים בדרך כלל. שאלו התלמיד לפשר הדבר, וריב"ל השיב כי הוא מיהר להביא את הילד לבית הכנסת ולא הספיק להניח את כובעו לראשו. שאלו רבי חיא: מהי הבהילות הזו, שלא להפסיד אף רגע קטן בחבישת הכובע?
_x000D_
ענה לו ריב"ל: "וכי קל הדבר בעיניך? הלא הלימוד עם הנכד, וכל שכן עם הבן, נחשב לאדם כאילו הוא עומד כעת לפני הר חורב ומקבל את התורה, שכן בלימוד עם הצאצאים הוא ממשיך את מסורת קבלת התורה. אם כן, סיים ריב"ל את דבריו ואמר: "עומד אני להיות חלק ממעמד הר סיני – ולא ארוץ?!"
_x000D_
אכן רבי יהושע בן לוי מסר נפשו על התורה ועל הנחלתה בישראל.
_x000D_
בזכות תורתו ובזכות חסידותו המופלגת נתעלה ריב"ל מעל לגשמיות, וממש כדבריו במשנתנו לגבי העוסק בתורה, אף הוא היה בן חורין משעבוד החומר. הוא היה זוכה תדיר לגילוי אליהו הנביא. בימיו אף לא נראתה הקשת, ותפילותיו על הגשמים נענו מיד. מחמת מעלתו הגבוהה היה לו שיג ושיח עם מלאכים, ואף ממלאך המוות למד כמה דברים. ריב"ל היה מן הבודדים שנכנסו לגן עדן בחייהם, ולא טעמו טעם מיתה וקבורה!
_x000D_
בת קול יוצאת מהר חורב
_x000D_
רבי יהושע בן לוי אומר כי מדי יום ביומו באופן תמידי וללא הפסקה יוצאת בת קול מהר חורב – הוא הר סיני. אותה בת קול מזרזת ללימוד התורה, ומתריעה בפני הזלזול בה, זלזול המתבטא בראש ובראשונה בכך שאין עוסקים בתורה תדיר.
_x000D_
מהי אותה בת קול? ומדוע היא יוצאת דווקא מהר חורב?
_x000D_
'בת קול' פירושה הפשטני הוא: הד הנגזר מקול שקדם לו. כדרך קול שיוצר הדים שממשיכים להישמע אף לאחר שנפסק הקול עצמו.
_x000D_
"בת הקול" שעליה מדבר ריב"ל היא בת קולו של מעמד הר סיני – כביכול קולו של הקב"ה, אשר נגלה שם לעיני כל ישראל. בחורב אף ענו כל ישראל ואמרו בקול גדול "נעשה ונשמע". אף הדיו של קול זה שיצא אל מול הר חורב ממשיכים להדהד כל העת וללא הפסקה.
_x000D_
היכן נשמעים הדיו של מעמד הר סיני, ומי זוכה לשמוע אותה בת קול?
_x000D_
ראשית, הקול מהדהד בנפשו של כל יהודי המקיים את ציווי התורה "רק השמר לך ושמור נפשך מאד פן תשכח את הדברים אשר ראו עיניך ופן יסורו מלבבך… יום אשר עמדת לפני ה' אלוקיך בחורב…"
_x000D_
כאשר ייזכר האדם באותו המעמד, יהדהדו בלבו קולותיהם של בני ישראל, המכריזים כי הם מקבלים את התורה ללא היסוס.     שלא כשאר האומות אשר רצו תחילה לדעת למה הם נדרשים, קיבל עם ישראל כולו את התורה ללא תנאים מוקדמים – בהכריזו "נעשה ונשמע".
_x000D_
גם אם הדברים מחייבים מאמץ והשקעה, אף שדברי התורה מתנגדים לטבעו החומרני של האדם, ואף שכל אדם נאלץ להקדיש מזמנו לפרנסה ולשאר צרכי הגוף – בכל זאת – "נעשה ונשמע".
_x000D_
האם כעת יכול אדם להתכחש לברית שכרת מרצונו עם בוראו?! כיצד יכול הוא להתחמק ולהשתמט בטענות ובתואנות שאין לו פנאי ללמוד?!
_x000D_
מי זוכה לשמוע בת קול?
_x000D_
עזה הקושיה על המשנה: מדוע איננו שומעים אותה בת הקול? ובכלל מה צורך בבת קול שאין לה שומעים?
_x000D_
התשובה בקצרה: אין שומעים – כאשר לא רוצים לשמוע. החפץ לשמוע צריך תחילה לרצות לקבל את הדברים. כאשר ירצה האדם, הוא כבר "ישמע" את הדי בת הקול.
_x000D_
לעתים היא תופיע בנפש האדם כקול פנימי, הדוחק בו להתעורר מקפאונו. כך, ללא הזמנה, עוברים מדי פעם בלב כל יהודי הרהורי חרטה, מחשבות של תשובה, של השתוקקות ושל כיסופים. אם הוא רגיש דיו לצלילי נשמתו, הוא יחוש בבת קול זו.
_x000D_
פעמים אחרות יאנה הקב"ה לידו מקרה אשר יותיר עליו רושם עז, ואם ירצה האדם – הוא ישכיל לראות בו אות משמים כי עליו להתעורר מתרדמתו.
_x000D_
להדים המתפזרים יש גוונים רבים, והם מתפשטים בדרכים שונות. כל הרוצה – ישכיל לקלוט את השדר שנשלח אליו, הוא ההד שיצא בשבילו במיוחד מהר חורב.
_x000D_
אוי להם – לבריות
_x000D_
מהו המסר, אשר נושאת עמה אותה בת הקול? "אוי להם לבריות, מעלבונה של תורה".
_x000D_
לא נאמר "אוי לה לתורה", אלא "אוי להם לבריות", התורה אינה מתמעטת, אינה נפגמת ואינה ניזוקה, בין אם לומדים אותה ובין אם לאו. התורה היא השלמות, היא האמת הנצחית הבלתי משתנית. העולם יגיע לבסוף לשלמות, בין אם יעסוק האדם בתורה ובין אם לאו.
_x000D_
אך אוי להם לבריות, שכן עלבונה של התורה הוא עלבונם. הם מתגלים במלוא עליבותם בזאת שאינם מכירים בגודל המתנה שניתנה להם. משל לאדם שהמלך היה אוהבו, ועל כן החליט להעניק לו שי: הוא נתן לו פרק זמן קצוב של שעתיים, בו הוא רשאי להיכנס לאוצר המלך ולקחת דינרי זהב ככל שיספיק. הלה, תחת לנצל אותן השעות, זנח את הדינרים בפינתם, ופנה לעיסוקים אחרים – אכל, שתה וישן…
_x000D_
האם ניתן לומר, כי הדינרים "נעלבו"? האם ערכם ירד בעיני העולם?
_x000D_
הדבר היחיד שקרה הוא, שבמעשיו הוכיח האיש הלזה כי הוא שוטה מופלג ואינו מבין ערכו של זהב, מכאן ואילך הוא נהיה למשל ולשנינה, ומעשהו מעורר לעג וקלס בעיני הכל.
_x000D_
כך הוא מצבו של האיש שאינו מנצל את פרק חייו שנקצב לו בעולם הזה "לאסוף" דברי תורה ככל שביכולתו, אלא מבזבזו בעיסוקים טפלים. במעשיו הוא מוכיח את קוצר דעתו, את אי יכולתו – או נכון יותר לומר: אי רצונו להשיג חשיבותו של לימוד התורה.
_x000D_
האם התורה "נעלבה"? ודאי שלא, אף על פי כן, ברור כי העולבים בה יבואו על עונשם. אם כן, "אוי להם לבריות" – להם ולא לתורה, לאותם האנשים שהוכיחו במעשיהם את "עלבונה של התורה" – קלונם נגלה לעין כל, וסופם שלא יכלה "אוי" מפיהם.
_x000D_
מהו "אוי"?
_x000D_
מכרזת בת הקול היוצאת מהר סיני מכרזת ואומרת – "אוי להם" – אנחת "אוי" תפרוץ מפיהם, זעקת שבר מצפה להם – "לבריות", מחמת "עלבונה של תורה" – על כך שהם, כביכול, מעליבים אותה, ואינם עוסקים בה תדיר.
_x000D_
זעקה זו תפרוץ מעמקי נשמתם בעת שהיא תעלה לשמי מרום, האמת תתגלה במלואה. הבושה תעטוף אותם, הכלימה תכסה פניהם כאשר תתגלה עליבותם במערומיה. הצער ימלא את כל ישותם בראותם את הנזק ואת ההפסד שגרמו לעצמם, ו"אוי לה לאותה בושה, אוי לה לאותה כלימה".
_x000D_
בכל יום ויום
_x000D_
לשם מה צריכה אותה בת קול לצאת "בכל יום ויום", באופן תמידי ובלתי פוסק? מדוע לא די שתצא רק מעת לעת.
_x000D_
ללמדנו, כי עסק התורה צריך להיות תמידי, יום-יומי ובלתי פוסק. בת הקול באה לזרז על כך שכל יום שעובר ללא לימוד, הוא הפסד שאין לו תקנה. בכל רגע האדם יכול ללמוד עוד דבר תורה, לחדש עוד חידוש, לגדול עוד בהשגתו הרוחנית. יום שעבר בבטלה הריהו זועק באזני האדם, ואנחתו נוקבת ומייסרת: אוי ואבוי, כמה חבל!

_x000D_