בששת ימי הבריאה נוצר ה"יש" האדיר המצוי בעולמנו.
_x000D_
_x000D_
את בריאתו של כל ה"יש" המגוון והמופלא הזה, מתאר המקרא במלים: "ויאמר אלוקים יהי אור ויהי אור" (שם א', ב'). "ויאמר אלוקים יהי רקיע בתוך המים… ויהי כן" (שם ד') וכן הלאה, כלומר, נוסח המבטא את הבעת הרצון האלוקי ("ויאמר"), וציון העובדה שרצון זה התממש בפועל ("ויהי כן").
_x000D_
_x000D_
ואז, ביום ששי, מתחולל שינוי בסגנון הפסוקים. המקרא מפרסם הודעה מוקדמת המפרטת ומבשרת על הכוונה האלוקית לברוא אדם: "ויאמר אלוקים: נעשה אדם בצלמנו כדמותנו…" (שם א', כ"ו).
_x000D_
_x000D_
הודעה מוקדמת זו מצביעה על יחודו של הנברא החדש, על ייחוסו הרם, על היותו נבדל ושונה במהותו מכל מה שנברא עד לרגע זה.
_x000D_
_x000D_
הייחוד נשמר גם בפסוק השני המתאר את בריאתו בפועל:
_x000D_
_x000D_
"ויברא אלוקים את האדם בצלמו, בצלם אלוקים ברא אותו, זכר ונקבה ברא אותם" (שם א', כ"ז).
_x000D_
_x000D_
פסוק זה מעלה את האדם אל על. פעמיים מצויינת באותו פסוק העובדה שהוא נברא בצלם אלוקים. למען יזכור שאף שהוא חלק אורגני של היקום, חדרה אל גופו נקודת איכות, מעבר לעולם החומר, נקודה מן האינסוף האלוקי. זוהי נקודת איכות הקרויה – נשמה. היא זו שהפכה אותו לריבון ולאחראי על כל מעשיו.
_x000D_
_x000D_
בפסוק זה טמון גם הסוד המעניק סיכוי לחברה האנושית לחיות בשלום, בהרמוניה ובכבוד הדדי. אם ישמר הציווי האלוקי ישרור גן עדן עלי אדמות!
_x000D_
_x000D_
האדם כאחראי למעשיו, ולמעשה, ליקום כולו, נצטווה לקיים את רצון בוראו. בנקודה זו מתבטאת היחודיות שלו. בתחילת דרכו הוצב מולו תמרור "עצור". הצו האלוקי השמיע באוזניו את המילה: אסור.
_x000D_
_x000D_
מסביב חי עולם שלם בשלווה וללא חשבון. רק עליו מוטל לחיות במתח. כל החיות נהנות מחיים מתירניים ופועלות בהתאם לאינסטינקטים שטבע בהן הבורא. רק לו אסור ליהנות. אמנם רק פירות עץ אחד אסורים באכילה, אולם ראו נא את חומרת האיסור: "ביום אכלך ממנו מות תמות" (שם ב', י"ז).
_x000D_
_x000D_
מדוע? מדוע כה חמור האיסור?
_x000D_
_x000D_
נראה שדווקא באמצעות איסור זה האדם יחוש במלוא העוצמה בייחודיותו בעולם. האדם יעשה פעולה מתוך הכרה, ולא מתוך אינסטינקט. הוא יעשה מעשה הנובע מערכו המוסרי, ולא מהרצון הביולוגי המשותף לו ולבהמה. כל אימת שיעבור ליד העץ האסור, יחליט מחדש החלטה חופשית ללא לחץ חיצוני כלשהו לא לטעום מהפרי. וכל זאת, למרות רצונו. כך הוא יטעם את טעם האיפוק, המתגבר על הסקרנות ועל הדמיון המפתה. איפוק היוצר ממדים חדשים בנפשו.
_x000D_
_x000D_
אבל האדם אכל. הוא נכנע לאינסטינקט וליצר. למעשה, האכילה האסורה לא מילאה את הציפיות, לא העניקה לו את אשר העלה לפניו דמיונו. הוא חש מתוסכל, עצוב וחסר מנוחה. עד ימינו כל אחד מצאצאיו, הנכבש לתאווה, לתשוקה ולחטא. חש מדוכדך ומנוצח.
_x000D_
_x000D_
כי אנו – כולנו צאצאי אדם הראשון.
_x000D_