במרוצת 137 שנות חייו זכה אברהם אבינו לרשום דפים מזהירים בתולדות היהדות והאנושות גם יחד. כבר בהיותו בן שלוש החל לחקור אחר פשר פלאי הבריאה. התחקות זו הולידה בו מחשבות פילוסופיות מעמיקות בדבר מציאותה של יד אלוקים המכוונת ומנהלת את כל היקום. לאחר מכן באה אליו ההתגלות הנבואית המופלאה, שבה התגלה אליו הבורא בעצמו. כאשר היה אברהם בן 40, יצא שמו בעולם העתיק כמי שבעט במוסכמות העולם האלילי והוא מטיף השכם והערב לאמונה בא-ל יחיד בלתי נראה.
_x000D_
רבים רדפוהו עד חרמה, אך הוא ניצב על עומדו כצור איתן. בעקביות הוכיח קבל עם את האווילות שבעבודת עץ ואבן. בדרכו המיוחדת הפיץ תורה הגורסת כי בורא העולם הוא טוב, מיטיב ורב חסד, ולכן על האנושות כולה לדבוק בדרכיו. הוא התפרסם לתהילה ברדיפתו אחר הטוב: הכנסת אורחים, עזרה לנזקקים ועוד. במסגרת מאמציו אלו יצא חוצץ נגד מנהגי סביבתו שהאכזריות היתה עובדת קבע בחייהם, עד כדי זביחת ילדיהם במו אש לאלהיהם.
_x000D_
עוד בהיותו בארץ מולדתו בחרן נמשכו אחריו גדודי אנשים, שבעיניהם היה הוא, הנביא, חזות הכול. הם נהו אחריו באשר ילך. בארץ כנען נוספו אליו קבוצות על אלו שהיו מכבר.
_x000D_
האלוקים שאותו ירא, החזיר לו אהבה, אך יחד עם זאת לא אחת העמידו בפני נסיונות ומבחנים. מתחילה הושלך לכבשן האש באור כשדים על דבקותו באמונתו, ולאחר מכן נאלץ לנטוש את מולדתו ולגלות לעבר ארץ לא נודעת, ואז שוב הגיע הרעב בארץ…
_x000D_
הוא עמד בכל המבחנים בהצלחה מרבית. כל ניסיון רומם אותו והגביה את שיעור קומתו הרוחנית. כל אותם נסיונות העלוהו על נס, והפכוהו למופת לדורות.
_x000D_
…ושוב נגלה אליו האלוקים. פעם נוספת הוא שומע את קריאת החיבה הכפולה המוכרת לו כל כך: "אברהם, אברהם!"
_x000D_
בזריזות מופלגת וללא היסוסים הוא משיב: "הנני!"
_x000D_
הפעם שונה המבחן מכל קודמיו:
_x000D_
לא מדובר על וויתורים חומריים כמו גלות מארץ מולדתו, גם לא על ייסורי גוף כבמצוות המילה. הניסיון קשה יותר גם מההסכמה להיזרק לכבשן האש באור כשדים. כאן מדובר בהקרבה גדולה הרבה יותר. הפעם עליו להקריב למען בוראו בבת אחת את הכול!
_x000D_
את בנו שנולד לו לעת זקנתו, את יחידו, את אהובו – את יצחק – שהוקדש כבר מבטן להיות יורשו כמפיץ האמונה בעולם. את הכול עליו להקריב.
_x000D_
ביחד עם יצחק יקריב את אהבת החסד. במעשה שאותו הוא מצווה לעשות, הוא הרי יגלם את שיא האכזריות. כל אותה מסירות שהראה כל ימיו למען הזולת, תתנפץ באותה שעה אל המזבח הגורלי. ומה יהיה על כל אותם גרים שנתחנכו בעמל רב לדעת כי הקב"ה חפץ חסד הוא ומואס בקרבנות אדם? איך יתיישב כל זה עם הצו בדבר שחיטת בנו?
_x000D_
אך אברהם החליט. עליו להשמע לצו האלוקי ללא עוררין.
_x000D_
גם את הרגש האבהי יעקוד אברהם על גבי המזבח, ויחד עמו יעקוד גם את שכלו הבהיר, אותו שכל חד שהורה לו בשחר ילדותו את הדרך לאמונה הצרופה.
_x000D_
מי ידריך את כל אותם גרים, שכבר נמשכו אחריו? מה יהיה עמם כאשר ייאסף הוא אל עמיו? ומה בדבר החזון הגדול שעוד תצמח מזרעו אומה נבחרת שכל בניה יעבדו את ה'?
_x000D_
עקדות רבות יעקוד אברהם באותה שעה. את כל העבר שטיפח במסירות שלא תתואר, את ההווה שכבר החל להראות סימני ברכה, וגם את העתיד, את העם העומד לקום, את כל משאת חייו מאז. הכול יוקטר לשם שמים ביחד עם יצחק בנו.
_x000D_
האם ייתכן שבשר ודם יעמוד בכל אלו?
_x000D_
הא-ל האחד הוא היודע שאברהם יוכל גם בפעם הזאת לעמוד בנסיון. אלמלא כן, לא היה מנסהו. ועוד אחד יודע זאת בבירור… אברהם עצמו. אצלו אין פקפוק, הוא יקיים את רצון בוראו על אף הכול. אצלו הדבר כבר מוחלט.
_x000D_
השכם בבוקר הוא יקום להזדרז למצווה. את חמורו יחבוש במו ידיו. שלושה ימים ילך עד הגיעו למקום הנכסף. שלושה ימים אלו מהווים שהות מספקת להרהורים, לחיבוטי נפש. אך אצל אברהם שולט לאורך ימים אלו הרהור יחיד: הכנה נפשית לקראת המצווה.
_x000D_
…"וילכו שניהם יחדיו" – האב שקיבל את הפקודה וממהר למלא אחריה, והבן שעדיין אינו יודע מאומה. לקראת סוף הדרך מגלה האב לבן את הסוד הנורא. הבן כבר איננו נער, כבר מלאו לו 37 שנים. הוא מבין את אשר יקרה, אך איננו מעלה על דעתו צל של מחשבה לסרב או לעכב את ביצוע הצו. שוב הם צועדים יחדיו – באחדות מוחלטת, האב ששמע את הצו מפי הגבורה, והבן ששמעה מפי אביו, הנביא הנאמן לה'.
_x000D_
קשיים אין ספור נערמים בדרכם, היצר אינו מניח להם לנוע כרצונם. השטן מתערב בדרכם ומתחזה במראות שונים שכולם מתריסים נגדם, אך כלום ימנעו קשיים אלו מן השניים הדבקים במטרתם, מלעשות את אשר בליבם? יחדיו הם צועדים, כאיש אחד בלב אחד. האב לעקוד והבן להיעקד. חינוכו וטיפוחו של בית אבא ניכרים היטב בבן. העץ ופריו שווים בטעמם.
_x000D_
שניהם כאחד בונים את המזבח, יחדיו יערכו עליו את העצים. האב עוקד את הבן, הבן מצידו מסייע לו ואינו חוסך כל מאמץ לעזור. היד נשלחת, המאכלת נלקחת…
_x000D_
ואז באה הקריאה: "אברהם, אברהם!" ושוב: "הנני!"
_x000D_
"אל תשלח ידך אל הנער!", השליחות כבר בוצעה, הקרבן כבר הוקרב.
_x000D_
הפעם ילמד אברהם שקרבן אדם אינו זהה לקרבן בהמה. הבהמה שכולה בשר, גידים ועצמות, קרבנה מתבטא בהקטרת חלבה ודמה. ואילו האדם שנפשו ונשמתו מייחדים אותו מכל החי אשר על פני האדמה, מתבטא קורבנו ברצון להתקרב לפני ה'. הנכונות ומסירות הנפש הן העיקר, אין צורך בהקרבת הגוף. במעמד העקידה הודגש הדבר היטב, ובוצע בצורה העילאית ביותר. אכן, יצחק נעשה עולה לה'. רצונו להיות קרב על גבי המזבח הוא הוא המסירות המוחלטת לה'. ודי לה' בכך.
_x000D_
והם חוזרים שניהם יחדיו. ומה רבה השמחה בלבם. אין זו שמחה על ההצלה מן המוות הבטוח. זו שמחה של אמת, שמחה של התרת הספקות. דרכו של אברהם משכבר הימים הוכחה כנכונה.
_x000D_
הימים ההם חלפו. במשך אלפי שנים האירה העקידה ממרומי הר המוריה, ההר אשר ממנו יצאה הוראה לכל הדורות. עקידה זו הלהיבה את ליבותיהם של אבות ובנים, של זקנים וצעירים, לשמור אמונים לאמונה שבערה בהר המוריה. גם כאשר דרשה התורה קרבנות קשים, גם כאשר קיום המצוות כרוך היה בצער וביגון, לא רפו ידיהם אפילו לרגע. הבן והאב נשאו עיניהם אל הר המוריה, אל העקידה, אל אברהם ויצחק, והלכו בדרכם עד תום.
_x000D_
הרבה "עקידות יצחק", נערכו בעם ישראל ובכולן עמדה העקידה הראשונה כסמל, כמורה דרך לבנים שבאו בעקבותיה.

_x000D_