האדם הראשון היה בודד בעולם כולו.
_x000D_
העיניים והאוזניים פקוחות היו אל העולם שמסביב. הן קלטו את המראות המרתקים, את דממת היער ואת שאון מפלי המים, את זמרת הציפורים ואת נהמת החיות.
_x000D_
הוא ראה את כל המתרחש סביבו, שמע את הסימפוניה והבין את התהליכים המתחוללים לנגד עיניו. הוא הדביק תוויות זיהוי נכונות לכל חי. עתה מתבהרת לו העובדה המסעירה, כי למרות שהוא ניצב בתוך העולם, למעשה, הוא עומד מולו. הוא אינו משתייך למתרחש.
_x000D_
נודע לו שהוא – אדם.
_x000D_
מסביב הכול עצום ורב לאין מספר. הכמויות אדירות. ברום השמים אלפי כוכבים, ובארץ – כרי דשא, הרים, עמקים, נהרות, ימים, אוקיינוסים. והחי? איזו שאגה אדירה! קולות רב גוניים של אלפי סוגים של חיות, בהמות, בעלי כנף, דגים ורמשים עד אין מספר. הללו מתרוצצים ומשתעשעים בהמון.
_x000D_
רק הוא לבדו. בלא אח ורע. יחיד. אינו שייך לשום "ממסד" בהמי או חייתי כלשהו.
_x000D_
הרגיש שהוא "אישיות". נקודת איכות שלא צומחת משפע הכמות. מקורו בנעלם ובמוסתר מעין בשר – בניצוץ האלוקי, בנשמה שנופחה בו, ב"צלם אלוקים".
_x000D_
בתחילת דרכו הוצב מולו תמרור "עצור". הצו האלוקי השמיע באוזניו את המילה: "אסור".
_x000D_
מסביב חי עולם שלם בשלווה וללא חשבון. רק עליו לחיות במתח. כל החיות נהנות מחיים מתירניים, ופועלות בהתאם לאינסטינקטים הטבועים בהן. רק לו אסור ליהנות. אמנם רק פירות של עץ אחד אסורים באכילה, אולם ראו נא את חומרת האיסור: "ביום אכלך ממנו מות תמות" (בראשית ב', י"ז).
_x000D_
מדוע כה חמור האיסור?
_x000D_
למרות הפרדוקס, דווקא באיסור עצמו טמון סוד גן עדן. זוהי ההזדמנות הגדולה של האדם. באמצעותו יחוש במלוא העצמה בייחודיותו בעולם.
_x000D_
האיסור יוצר סוג פעולה שהאדם ימנע מעשייתה מתוך הכרה, ולא מתוך אינסטינקט. מעשה הנובע מערכו המוסרי, ולא מהרצון הביולוגי המשותף לו ולבהמה. כל אימת שיעבור ליד העץ האסור, יחליט מחדש החלטה חופשית לא לטעום מהפרי, למרות רצונו. כך יטעם את טעם האיפוק, המתגבר על הסקרנות ועל הדמיון המפתה. איפוק היוצר ממדים חדשים בנפשו.
_x000D_
ואז בא הפיתוי!
_x000D_
נחש חלקלק ומפותל בוחר היטב את מטרותיו. זוחל לאט בלי לעורר תשומת לב, ולפתע מפתיע בנקודת התורפה.
_x000D_
כך ינהג תמיד, גם בעתיד.
_x000D_
הוא אינו מספר על כוונותיו הסמויות. הוא מסתיר היטב את המטרה שלקראתה ברצונו להוביל. בתחילה הוא יוצר את האווירה הנוחה למזימותיו, "משפץ" מעט את העובדות, כדי להתאימן לתכניתו. מוכיח אהדה והזדהות עם הקרבן.
_x000D_
שימו לב לטכניקה. שיטות שכנוע כשל סוכן מכירות ותיק: "אף כי אמר אלוקים: לא תאכלו מכל עץ הגן" (בראשית ג', א').
_x000D_
רק רגע, מה ציווה אלוקים: "מכל עץ הגן אכול תאכל ומעץ הדעת… לא תאכל ממנו" (שם ב', ט"ז-י"ז). הקביעה ברורה: כל עצי הגן מותרים באכילה. ה"לא" מתמקד בעץ אחד הניצב בתוך הגן.
_x000D_
אך הנחש החלקלק מטעים את דבריו כרצונו. הם מסתלפים מעט תוך כדי השיחה. כבדרך אגב, הוא מחדיר הערכה שונה למהות האיסור: "אף כי אמר אלוקים" – אמר ולא ציווה. כלומר, האיסור אינו כה חמור… "לא תאכלו מכל עץ הגן". נימת רחמים עולה מגרונו. האומנם, האם הכול נאסר עליכם?
_x000D_
דבריו מתבססים על העיקרון החוזר על עצמו במיליוני וריאציות מאז ימי קדם ועד ימינו. להתעלם מן המותר, לחשוב רק על האסור ועל המגביל, במטרה להוכיח שזו גזירה שלא ניתן לעמוד בה.
_x000D_
בשלב הבא זוחל הנחש עמוק יותר. האדם כבר מאמין שבלעדי האיסור חייו אינם חיים. הוא מאמין כי באיסור תלוי אושר נכסף: "כי יודע אלקים כי ביום אכלכם ממנו, ונפקחו עיניכם, והייתם כאלקים יודעי טוב ורע" (שם ה').
_x000D_
מעתה הדרך פתוחה וקצרה. העץ הופך לטוב למאכל ולתאווה לעיניים. לפתע כבר לא ניתן לעמוד בפיתוי. האדם אכל, נכנע לאינסטינקט וליצר. גן עדן התנפץ למרגלותיו.
_x000D_
למעשה, גם האכילה האסורה לא מילאה את הציפיות, לא העניקה לו את כל אשר העלה בדמיונו. הוא חש מתוסכל, עצוב וחסר מנוחה, כפי שחש עד ימינו כל אחד מצאצאיו, הנכבש לתאווה, לתשוקה, לסטייה הלא מבוקרת ולחטא.
_x000D_
אדם הראשון בגן עדן. אדם מושלם בעולם מושלם. אמנם היה רוע בעולם, אולם הוא לא שכן בנבכי ליבו של האדם. הוא התגלם בדמותו של הנחש. רוע חיצוני שחיפש את הפירצה, את הסדק שדרכו יחדור פנימה ויכבוש את המצודה.
_x000D_
חיפש ומצא. האדם אכל ואיבד את עולמו.
_x000D_
פרי "עץ הדעת טוב ורע" הפך את ליבו לקן של צרעות. מתפתלים בו יצרים ותאוות, נחשים שאינם נשמעים לצלילי חלילו של היצר הטוב. אכל – וגורש מגן העדן. נדרש לפלס בעצמו את דרכו בחיים. ביקשת להיות עצמאי, לבחור את דרכך בעצמך, בבקשה! הראה נא את כוחך!… האדמה הצמיחה קוץ ודרדר, בדומה לפרי הבאושים שהצמיח ליבו. האנושות הלכה וירדה מדחי אל דחי. פרי הבאושים גדֵל באדמת ליבנו עד היום.
_x000D_
הנשמה זוכרת היטב עד היום את רגעי האושר הקצרים, את ריח גן עדן האבוד! אלו הם הגעגועים אל היפה ואל הטהור שאנו חשים בתוך ליבנו. הלב האכול על ידי חיי הגוף, על ידי הרדיפה אחר הממון וההנאה, אינו בא על סיפוקו. אך יש עוד תקווה!
_x000D_
היום הראשון לבריאה חל בכ"ה באלול. יום שישי, א' בתשרי, הוא יום הולדת האדם. ה' פנה למלאכים ואמר (בראשית א', כ"ו): "נעשה אדם בצלמנו כדמותנו".
_x000D_
חמש שעות נמשכה בריאת האדם: בשעה הראשונה אסף הקדוש ברוך הוא עפר מכל קצוות תבל, וקיבצו למקום אחד. בשעה השנייה הוריד ה' גשם אשר הרטיב את העפר ולש מן האדמה הלחה דמות גוף. בשלישית צר הקדוש ברוך הוא צורה לאדם – ידיים, רגליים ועוד. ברביעית נפח בו נשמה. בחמישית הקימו על רגליו ופקח את עיניו.
_x000D_
אדם הראשון פקח את עיניו לראשונה, הביט בעולם שסביבו והכריז בקול פליאה: "מה רבו מעשיך ה'!"
_x000D_
עוד לא חלפה שעה מבריאתו, וכבר פנו המלאכים אל הקדוש ברוך הוא ושאלו: "מה אנוש כי תזכרנו?" – מהו ערכו של האדם? ענה להם ה': "אוכיח לכם כי חכמתו עולה על חכמתם". מיד העביר ה' את כל הבהמות, החיות והעופות לפניו וציווה עליו לתת להם שמות.
_x000D_
האדם קרא בשם המתאים לכל אחד מבעלי החיים, לפי שורשו ומהותו.
_x000D_
"ומה יהיה שמך?" שאלו הבורא.
_x000D_
"אדם!", ענה, "כי מן האדמה נוצרתי".
_x000D_
"ומה שם יקרא לי?", הוסיף הבורא ושאל.
_x000D_
"א-ד-נ-י!", השיב אדם, ואף הטעים את סיבת השם: "כי אתה הוא אדון הכול, אדונם של כל ברואי העולם".
_x000D_
בשעה השביעית נתן ה' לאדם עזר כנגדו – את חוה אשתו, ובשמינית כבר נולד להם בנם הבכור – קין ועימו תאומה.
_x000D_
המשפחה ממוקמת בתוך גן עדן. על אדם הראשון הוטלה משימה חשובה: לשמור על הגן שבו מצוי שפע רב של עצי פרי יפים למראה וטובים למאכל. כל מה שהיה בגן עמד מוכן לרשותו של האדם, פרט לעץ הדעת אשר גדל באמצע הגן.
_x000D_
העץ שהיה יפה מראה ותאווה לעיניים, לא נועד לאכילה, ועל האדם נאסר לטעום ממנו.
_x000D_
בשעה התשיעית שמע האדם את ה"אסור" הראשון (בראשית ב', ט"ז-י"ז): "מכל עץ הגן אכול תאכל. ומעץ הדעת טוב ורע לא תאכל ממנו. כי ביום אכלך ממנו מות תמות!"
_x000D_
בשעה העשירית נטפל הנחש לחוה ופיתה אותה. היא טועמת מן הפרי… ומחטיאה גם את בעלה אדם.
_x000D_
בשעה האחת עשרה כבר ישב אלוקים למשפט כדי לדון בחטאו של יציר כפיו.
_x000D_
מידת הדין תבעה לתת לו את המגיע לו – להמיתו בו ביום.
_x000D_
אך אדם שהכיר בחטאו, נפל על ברכיו וביקש מהבורא שיחון אותו.
_x000D_
באותה שעה התלבש הקדוש ברוך הוא במידת הרחמים וקיבל את תשובתו של אדם.
_x000D_
כל זה היה ביום ראש השנה, היום שבו נברא האדם. ואז אמר ה' לאדם:
_x000D_
משעה זו תהיה סמל ודוגמה לבניך ולדורות הבאים. כמו שיום זה היה יום הדין שלך, כך יהיה לדורות העתידים לבוא. ביום זה, מדי שנה בשנה, ישב ה' על כס המשפט וידון בדין צדק את כל באי עולמו.
_x000D_
כשם שאדם הראשון חזר בתשובה וביקש רחמים על עצמו, וה' קיבלו וכיפר לו, כך בכל שנה ושנה מצפה ה' לתשובת בניו, שיעזבו את דרך החטא ויעוררו את מידת הרחמים, לחוננם, לרחמם ולדונם לחיים.

_x000D_