ראש השנה שנת ב' אלפים מ"ח
_x000D_
שרה נפקדה בגיל תשעים כנאמר: "וה' פקד את שרה כאשר אמר" (בראשית כ"א, א').
_x000D_
קרוב ה' לבני אנוש, ומדי שנה הוא "פוקד" אותם ומחדש את עתידם.
_x000D_
קרוב היה ה' לשרה, ואוזניו קשובות למאוויי נפשה. גם אברהם וגם שרה צחקו לשמע הבשורה כי עקרה בת תשעים תלד בן. אולם עד מהרה נאלצה שרה להודות: "צחוק עשה לי אלוקים, כל השומע יצחק לי".
_x000D_
באמצה את הרך הנולד אל לבה, אמרה (בראשית כ"א, ז'): "מי מלל לאברהם, היניקה בנים שרה". אף אחד לא מילל. רק ברצון ה' "ילדתי בן לזקוניו".
_x000D_
בשוויון נפש סבלה שרה את צחוקם של בני דורה. במיעוט שכלם ובקוצר השגתם צחקו לצד הגשמי, ולא ראו ולא ידעו את הצד האלוקי. כך נגזר, שיהיה כל העולם צוחק ולועג לזרעה של שרה, והוא ממשיך להצחיק את כל העולם הנפעם, הניצב מולו. עם כל קטנותו הריהו נושא את נצח ההישרדות ואת ההבטחות הגדולות.
_x000D_
יצחק – כך נקרא הילד. העולם צוחק ליצחק החלש, ויצחק סובל את צחוק הלעג של אנשי סביבתו. הוא שוחק למומחים המנסים ללחום באמצעיהם הגשמיים לאורך כל הדורות מול גבורות ה'. גם (תהלים ב', ד') "יושב בשמים ישחק, ה' ילעג למו".
_x000D_
שרה, האם השמחה, שנפקדה לעת בלותה, מדובבת אותנו בראש השנה: האמינו באלוקים, הביעו לפניו את מאוויי לבכם הנסתרים ביותר, וצפו לישועתו. צפו וחכו במשך שנים ועשרות שנים, ואפילו כל חייכם, למילוי משאלותיכם. אלוקים שומר אתכם, את בניכם ואת בתיכם. בעריסת ילדכם הוא מגלה את כבוד מלכותו. כל אם יהודיה החובקת את תינוקה, חובקת דור שלם של יהודים נושאי תשועת אלוקים.
_x000D_
על סף אבדון
_x000D_
ה' קרוב לא רק לגבירה בשמחתה, אלא גם לשפחתה המגורשת מבית אדוניה הגר ובנה ישמעאל. תועה היא במדבר, מקום שם כבר היתה בעבר. כשהיא אובדת בייאושה, היא קרובה יותר אל ה', אל "א-ל רואי", הרואה גם בצרת שפחה חוטאת. המים כלים ואוזלים מן החמת. מיואשת וחדלת ישע היא מפקירה את הנער, והולכת ויושבת תחת שיח מרוחק, כדי שלא תראה במות הילד. אך הנה, מופיע מלאך מן השמים ואומר לה: "אל תיראי, כי שמע אלוקים אל קול הנער באשר הוא שם" (בראשית כ"א, י"ז). הוא מורה לה על מקור מים במדבר הצחיח, ומשם משקה היא את בנה.
_x000D_
כלום עלינו להתייאש לנוכח צרותינו ועינויינו, כאשר דומה כי אפסו כל תקוות העתיד? "באשר הוא שם" – דווקא במקום שבו אנו מתייאשים, שם נובעת באר המים החיים של ישועת ה'.
_x000D_
הייאוש מטשטש את ראייתנו. מרוב ייאוש הננו נושאים עינינו למרחקים, בזמן שישועתנו קרובה וסמוכה אלינו, ממש תחת עינינו.
_x000D_
"קומי שאי" (שם פסוק י"ח) – בראש השנה קום נא ושא את אשר נקבע לך מאת האלקים, השגח במרץ ובשקידה את מה שמוסר הא-ל בידיך הנאמנות. קרוב ה' למתאזרים עוז ואינם מתייאשים. קודם: "קומי שאי את הנער והחזיקי את ידך בו", ורק לאחר שהאמנת בתקומה, אז: "ויפקח אלוקים את עיניה ותרא באר מים" – באר הישועה תוצע לפניך.
_x000D_
גם עלינו להתאזר בעוז ובתעצומות, לא להתייאש, להושיט יד אל התקומה, להאמין בה ולצפות תמיד לישועת ה' שיגלה לנו את באר מי הישועה.
_x000D_
ראש השנה ב' אלפים תת"ל
_x000D_
חנה אמו של שמואל אומרת "אל הנער הזה התפללתי" (שמואל-א' א', כ"ז).
_x000D_
במילים אלו היתה חנה לדוגמה ולמופת לכל המתפללים עלי אדמות. היא הוכיחה עד היכן מגיע כוחה של תפילה. הראתה את דרכה השקטה של התחינה מליבו של האדם אל הבורא, מושל העולמות. היא, האם, שנחשבה לשיכורה, קוראת אלינו:
_x000D_
בואו נא בני אדם שבורי לב, בואו מרי הנפש! בזמן שהכול לועגים לכם ואיש אינו מבין את צערכם, גם כאשר אנשי שלומכם באים אליכם בטרוניות: "למה תבכי ולמה לא תאכלי, ולמה ירע לבבך".
_x000D_
גם כאשר אין לכם בכל העולם ידיד נאמן לשפוך לפניו את מר ליבכם, בואו ולימדו מאמו של שמואל להביע את צערכם לפני כסא הכבוד, לימדו מחנה להתפלל ולהענות.
_x000D_
חנה עמדה לפני האלוקים: "ותתפלל על ה' ובכה תבכה" (שם. פסוק י').
_x000D_
רגשות מופשטים, הלך נפש ללא תוכן מוגדר, עדיין אינם בגדר תפילה. התפילה דורשת דיבור עצמי אל הלב. ומחנה האם למדנו: "מכאן למתפלל שצריך שיכוין לבו" (ברכות לא). שיבחן את לבו וישפוט את עצמו לפני האלוקים.
_x000D_
"ה' צב-אות", אמרה חנה בתפילתה, "אם ראה תראה בעני אמתך, וזכרתני ולא תשכח את אמתך, ונתת לאמתך זרע אנשים, ונתתיו לה' כל ימי חייו, ומורה לא יעלה על ראשו" (שם, פסוק י"א). כלום לא זימנת גם לי תפקיד של אם בישראל? כל רצוני להיניקו, לגדלו ולחנכו. לא למעני כי אם למענך. תן לי למלא את תפקידי שבשבילו בראת אותי".
_x000D_
חנה פונה גם אליך, האדם המצפה לישועת ה': קרא לאדון הארץ בשם ה' צבא-ות, כשם שקראתי אני. אמור לו כי גם אתה חפץ להיות משרת בצבאו. שייתן לך זכות להיות שר בצבאו, מציב חיילים לעבודתו. ובזכות זו תתברך בברכה שנתברכתי בה גם אני (שמואל א', א', י"ז): "ה' אלוקי ישראל יתן את שאלתך אשר שאלת מעמו".
_x000D_
ראש השנה, שנת ב' אלפים קצ"ט
_x000D_
נהרות של דמע שפכה רחל אימנו העקרה למען תזכה בפרי בטן.
_x000D_
בראש השנה ראה ה' את פעליה של רחל כי נפלאים ונעלים הם מכוח אנוש – "ויזכור אלוקים את רחל".
_x000D_
מה היו מעשיה הטובים שהאלקים פקד אותה בבן?
_x000D_
היה זה ביום חופתה. רחל נוכחה שאביה מתכונן, להכניס את אחותה לאה לחופה במקומה. נכמרו רחמיה על אחותה שלא תיכלם, ומסרה לה את הסימנים שיהפכוה לאשת חתנה, יעקב.
_x000D_
ומאז, בכל הדורות, כאשר מתייצבת רחל לפני ה' ומתפללת על בניה, עולה זכרונה של הכלה המוותרת על כלולותיה לפניו.
_x000D_
ימים קשים עברו על בני ישראל. חרב המקדש, והם גלו בבלה. יחפי רגלים, ידיהם קשורות בשלשלת. כך הובלו אל המיצר. נשטפה האדמה תחת רגליהם בבכי, בכו גם אבותיהם שם למעלה.
_x000D_
התייצבו כל האבות לפני מלך מלכי המלכים, הפילו תחינה על בניהם הנאנקים, וביקשו שיעלה זיכרונם לרחמים, אך לא נענו.
_x000D_
בכתה האם רחל והתחננה לפני הקדוש ברוך הוא:
_x000D_
"ריבונו של עולם! גלוי וידוע לפניך, שיעקב עבדך עבד בשבילי שבע שנים. וכשנשלמו אותן שנים והגיע זמן נישואי, התכונן אבי להחליפני באחותי. ואני… נכמרו רחמי על אחותי ומסרתי לה את הסימנים.
_x000D_
והרי הדברים קל וחומר! מה אני, שאיני אלא בשר ודם, עפר ואפר, לא קינאתי באחותי, אתה, שהנך מלך חי, קיים ורחמן – מפני מה קינאת בעבודה זרה שאין בה ממש?"
_x000D_
מיד נתגלגלו רחמיו של הקדוש ברוך הוא: "קול ברמה נשמע, נהי בכי תמרורים… מנעי קולך מבכי, ועיניך מדמעה, כי יש שכר לפעולתך, ויש תקוה לאחריתך, נאום ה', ושבו בנים לגבולם" (ירמיהו ל"א, ט"ו).
_x000D_
"יש תקוה לאחריתך".

_x000D_