הלל מציג בפני שומעי לקחו את הסכנה הטמונה בחיזור אחר הכבוד והפרסום. אדם הטורח ועמל כל ימיו למען עשיית רושם ותדמית ומתאמץ לעצב את "השם הטוב" המדומה שלו – סופו שלא ישיג את מטרתו האמיתית בחיים ויאבד גם את המעט שכבר היה לו.
_x000D_
כבוד נבוב הוא כבלון נפוח – סופו להתפוצץ ולהותיר את בעליו ריק מכל. חמור ביותר עוונו של מי שמשתמש בידיעותיו בתורה כדי לזכות לתהילה ולהגדיל ולהעצים את כבודו. הוא עתיד ליתן על כך את הדין.
_x000D_
בניגוד ליתר המשניות שבמסכתות הש"ס, נאמרה משנה זו (ועוד בודדות כמוה במסכת אבות) – בשפה הארמית ולא בלשון הקודש. הסיבה היא משום שהיא עוסקת בנושא יסודי הנוגע לכל אדם מישראל. בזמן המשנה היתה הארמית השפה המדוברת בקרב העם, ולפיכך, כדי להפוך את הדברים לנחלת הכלל, היא נשנתה בארמית, כדי שתהיה שגורה בפי כל, ומסריה יחדרו לליבם.
_x000D_
"נגיד שמא – אבד שמיה"
_x000D_
אדם השואף להתפרסם, ושוקד על טיפוח תדמיתו בעיני ההמון – סופו יהיה ש"אבד שמיה" – לא רק שלא ישיג את מטרתו, אלא אף יצא שכרו בהפסדו ויאבד את שמו הטוב.
_x000D_
בכל תפקיד ובכל מקצוע, טוב לו לאדם שישאר ב"משבצת" שלו, ימלא את חלקו במסירות ובנאמנות, ולא יתיימר לכבוש שטחים שאינם קשורים אליו ולנכס לעצמו מטרה שאינה הולמת אותו.
_x000D_
אדם שמנסה לחרוג מן המסגרת המתאימה לו משול לגמל שאינו מסתפק בצורה שבראו הבורא, ותובע לעצמו קרניים כדוגמת השור והצבי. בסופו של דבר יצא קרח מכאן ומכאן, כי גם את אוזניו יאבד, כדברי הפתגם: "הגמל הלך לבקש קרניים, וגזרו לו את האזניים".
_x000D_
מי שלהוט אחר הפרסום, סופו לנהל מרדף עקר אחרי התהילה הנכספת. הנוסחה בדוקה ומנוסה: "כל הרודף אחרי הכבוד – הכבוד בורח ממנו", והכבוד בדרך כלל הוא קל-רגליים ממנו. תמיד הוא נראה קרוב ומבטיח, כמעט בהישג יד, אך שוב הוא חומק עד העיקול הבא…
_x000D_
ודלא מוסיף – יסיף
_x000D_
אדם ש"לא מוסיף" – מי שאינו מוסיף על לימודו, תהיה התוצאה "יסיף" – יסוף ויאסף ממנו, כי גם את מה שהוא יודע, יילקח ממנו.
_x000D_
מי שאינו חותר להשתפר ולהתקדם ברוחניות, אלא שוקט על שמריו, סופו שישתכח ממנו תלמודו . מלבד התהליך הטבעי של שכחת הלימוד, קיים כאן גם עונש רוחני, שכן תפקיד האדם להיות "מוסיף והולך". כל עוד הוא חי עליו לעלות ולהתעלות, ואם אינו עושה כן הריהו מועל בחובתו.
_x000D_
החיים משולים לדרך תלולה וחלקלקה. אם עוצרים, נופלים. כדי להחזיק מעמד, חובה לעלות ללא הרף, לשאוף להגיע לפיסגת ההר.
_x000D_
ודלא יליף – קטלא חייב
_x000D_
אדם שאינו מאלף את עצמו בלימוד – חייב מיתה.
_x000D_
ביטוי חריף זה לגבי הזנחת לימוד התורה, מציב בפנינו את חובתנו לכרוך את חיינו עם לימוד התורה.
_x000D_
לימוד התורה הוא הדרך להתעלות רוחנית. מי שאינו מפנה בסדר יומו זמן המוקדש ללימוד ולהשתלמות רוחנית – חייו הינם חסרי משמעות רוחנית, חסרי מעוף וקידום.
_x000D_
לימוד התורה מחזק את האדם הפרטי בחייו וגם מחזק את העם כולו. רפיון בתחום זה עלול לגרום לרפיון בכל מערכת החיים הרוחנית.
_x000D_
לימוד התורה הוא המקנה משמעות לחיים, הוא התורם להרגשת העליה הרוחנית ובזכותו האדם דבק בבורא ובמצוותיו.
_x000D_
"ודאשתמש בתגא – חלף"
_x000D_
פרוש המילה "תגא" הוא: כתר. כוונתו של הלל לומר, כי המשתמש בכתר לא לו, הרי הוא חשוב כמת.
_x000D_
מהו הכתר, מהי העטרה האמיתית לראש בן אנוש? הווי אומר: זהו כתר תורה.
_x000D_
במה דברים אמורים?
_x000D_
בתחילת המשנה דיבר הלל על אדם שכוונתו ללמוד או לעשות מעשים טובים כדי להגדיל את שמו, ועליו אמר שסופו שיאבד את שמו הטוב. בסוף המשנה מתייחס הלל למי שמשתמש בדברי התורה לדברים ארציים, למטרות שאינן רוחניות. כאן נוקט הלל בלשון חריפה יותר – "חלף" – בלשון עבר, היינו, שכבר בחייו הוא חשוב כמת. למי מופנית אזהרה זו?
_x000D_
לאדם שלמד תורה, ומשתמש בתורתו ככלי להשגת מאוויים אישיים כפרנסה, כבוד ועוד. לגביו לימוד התורה הוא כשאר מלאכה, מנוף ומכשיר "להתקדם" בחיים.
_x000D_
מדוע העונש למשתמש ב"תגא" הוא כה חמור?
_x000D_
אדם הלומד תורה שלא על מנת לעשות ולקיים, אלא כדי להגיע למעמד רם בחברה, מוכיח שאין התורה חשובה לו אלא כבמה להתנשא עליה ותו לא.
_x000D_
כתר התורה מבהיק על ראשם של תלמידי חכמים, שאינם מתפארים בתורתם, אלא להיפך, מצניעים עצמם ובורחים מן הכבוד.
_x000D_
גדולי ישראל בכל הדורות היוו דוגמה מופתית לענווה. רבים מהם עסקו לפרנסתם במלאכות פשוטות ובלבד שלא להשתמש בכתר התורה.
_x000D_
אולם התורה עצמה הכריזה עליהם, הכבוד רדף אחריהם, והעם ידע והכיר את גדלותם וידע היטב את מי להעריך ואת מי להוקיר.

_x000D_