ירושלים אינה זקוקה לחוק. היא בעצמה חוק. חוק המעניק לה את שמה המיוחד ואת סגולתה. בלעדיו, אין היא יותר ירושלים, כי אם סתם עיר בירה. עוד פריז אחת, עוד לונדון, טוקיו או קהיר.
חוק חייה זה נסתר היה מעין רואה במשך במשך אלפי שנים. ועתה, הולך הוא ונחשף יום אחר יום. ותבל כולה מתמלאת משאונו.
הוא כופה את עצמו על העולם כולו. אוחז בגרונם של מדינות וטורד את שלוות האומות, אומות גדולות כקטנות.
ירושלים היא שיחת היום בפי כל. על מה מדברים למשל בוועידה מקצועית של עובדים סוציאליים בבוגוטה? על כיבושה הבלתי חוקי של ירושלים, כמובן. ומה בשורה תבאנה הביתה נציגות קונגרס הנשים הבינלאומי בקופנהגן? פתרון כלשהו למצוקת שולחותיהן? לא זה העיקר. החשוב הוא שהגיעו להסכמה על הצהרת גינוי חריפה לשלטון ישראל בירושלים. ברור הוא, שאם מחר יתכנסו רופאי השיניים לוועידה כלשהי, הבעיה המרכזית בדיוניהם תהיה לבטח העששת אצל תושבי מזרח ירושלים הנתונים למרמס המגף הציוני. זהו, שמים וארץ וירושלים!
האו"ם הוא הראשון שנתן את הטון. במוסדותיו השונים החליטו כבר מזמן שהיא בעיית הבעיות. כל בעיות היקום הן זוטות לעומת ירושלים המסכנת את שלום העולם.
האם זה מצב נורמלי? האם יש בו היגיון?
האם מספקת הפרשנות הפוליטית הרגילה את ההסבר הממצה למתחולל? האם סיפורי הכניעה לנפט ושיקולי מדיניות פנים ארצית וגלובלית של המדינות השונות, די בהם כדי להצדיק את פסטיבל ירושלים? פסטיבל שבו הכל נוטלים חלק, פוליטיקאים מכל רמה וסוג, אנשי תקשורת בהמוניהם, המון עם עד עקרות בית, היודעות היטב כי חום ביתן בחורף הבא תלוי לפתע בירושלים. או שמא עדים אנו למחזה תעתועים נוסף בתיאטרון האבסורד של ההיסטוריה?
לא זה ולא זה. אנו עדים לגילויו של חוק ירושלים.
לא אניח לאומות
כמה מוזר, אולם האמון על דבר נביאי ישראל היה מוכן לכך שאי פעם תועלה הצגת ירושלים על בימת העולם. הוא חונך לדעת כי היא היא – החוק, ואם לא הבין ולא ידע מתי, כיצד ואיך בדיוק יתחוללו המאורעות המסעירים, הרי נאמנים היו עליו דברי הרמב"ם בנידון: שכל דברים (דברי הנבואה) וכיוצא בהן לא ידע אדם איך יהיו עד שיהיו" (הלכות מלכים פרק יב, הלכה ב).
במקרה של ירושלים, דברי הנבואה הולכים ומתגשמים לעינינו, מתגשמים והולכים.
במקומות רבים מתארים הנביאים את מלחמות אחרית הימים סביב ירושלים: בזכריה, ביחזקאל ועוד. מלחמות שבהן יטלו חלק כל מדינות העולם.
כך פירש יונתן בן עוזיאל את נבואת ישעיה: למען ציון לא אחשה ולמען ירושלים לא אשקוט" (ס"ב, א'). ביאור: לא אניח לאומות לחיות ביניהן בשלום עד שאפדה את ציון, ועד שלא תבוא הנחמה לירושלים, לא אשקיטם.
הנה כי כן, שלום העולם תלוי בגורלה של ירושלים, ממש כטענת הגדולים שבשונאינו.
לאין ערוך גדולה היא תמונת המצב הבהירה שמצייר לנו ספר הזוהר", וכה נאמר בו: ובני ישמעאל עתידים בזמן ההוא לעורר יחד עם כל עמי העולם לבוא לירושלים, שכתוב: ואספתי את כל הגויים על ירושלים למלחמה. ויתאספו כל העמים ויעשו עצת שלום ביניהם, ויתהפכו לישראל להשמיד, מפני שהקימו להם מלכות, ותהיה עת צרה ליעקב, אמנם לא יבוא לשבר, אלא ממנה ייוושע" (זכריה י"ד).
שימו לב למרכיבי תמונת העתיד העולה מכאן:
בני ישמעאל הם מוליכי המתקפה. הם יעוררו את העולם להתאסף למלחמה על ירושלים. ושנאתם לעם, משום שהקים מלכות.
דומה, כי תמונה זו מוכרת לנו. היא צובעת בצבעים עזים את המציאות הפוליטית של ימינו אלה.
(בימים מעיקים אלה כדאי לשנן גם את המרכיב העתידי המופיע בדברי הזוהר: אומנם לשבר לא יבואו וממנה ייוושע". כלומר, הוא מבשר לנו שבמציאות העגומה טמונים הפתרון וההצלה).
אבן מעמסה
הנביא זכריה מתאר את ירושלים: הנה אנוכי שם את ירושלים סף רעל, לכל העמים סביב… והיה ביום ההוא אשים את ירושלים אבן מעמסה לכל העמים, כל עומסיה שרוט ישרטו, ונאספו עליה, כל גויי הארץ" (זכריה י"ב, ב'-ג'). אם נתבונן בפסוקים, נמצא כי לשכנים הקרובים, לכל העמים סביב", נקראת ירושלים סף רעל", ואילו לשאר יושבי כדור הארץ, היא נחשבת כ"אבן מעמסה".
כיום, ברור יותר מאי פעם כי האיבה המופנית כלפי ישראל היא בעיקר אודות ירושלים! בכל מהדורות החדשות במדינות השוכנות סביב ישראל: סוריה, לבנון, אירן, עירק, מדינות המפרץ, ואף בסעודיה ובמצרים, מופיע הקריין, ואחריו – תמונתה של ירושלים, כאילו היתה זו בירת ארצו…!
במודלים של אימוני המלחמה באירן מסתערים, איך לא, על ירושלים! ואף במצרים, אם תתבקש המצלמה לצלם אובייקט מלחמתי, היא תציב במרכז את ירושלים. ושוב, מהו הכינוי שבו מכנים המרצחים את פרץ האלימות שהחלו בו בספטמבר 2000? אינתיפדת אל אקצא" – מלחמת ירושלים! ללא ספק, ירושלים היא בהחלט כיום סף רעל" לעמים שסביבה!
לכל עמי העולם היא מהווה אבן מעמסה". כאב הראש" שירושלים עושה" לעולם, לאו"ם, לתקשורת, לדיפלומטים, ל"רודפי השלום", לאיחוד האירופי, ולמי לא, הפך זה מכבר למיגרנה קבועה…
כל מי שמבקש לטפל בעניינה, ואפילו כוונתו לסייע לה, שרוט ישרטו" – מיד הוא מרגיש כי ה"אבן" כבדה מאד ואי אפשר לשאתה. צוותים של מומחים, של דיפלומטים, של אנשי שלום ושל אנשי מלחמה, כולם כאחד ניסו לטפל בה, אך איש מהם לא מצא ולא ימצא את הנוסחה הגואלת שתביא לפתרון בעיית ירושלים!
ובכן, לא טירוף מערכות בפוליטיקה העולמית הוא שהעלה את בעיית ירושלים לראש דאגות העולם. אין לפנינו צירוף מקרים נטול היגיון. מאחורי התסבוכת הבינלאומית קיימת תכנית קדומה. וזו רק מגבירה את השאלה: מה פשר כל זה? מהי הבשורה בכל אלה? מדוע יתאחדו כל העמים נגד ירושלים? מהו, בקיצור, חוק ירושלים?
בסוף כל הנסיונות
חוק ירושלים הוא אחד מאמונות היסוד של היהדות. זו האמונה כי יש ייעוד להיסטוריה האנושית, והעולם צועד לעבר תיקונו הרוחני הנעלה. חץ הזמן מורה לעבר המטרה, היא חברת העתיד, שבה יתגשם עקרון החיים לאור האידיאלים של הצדק והמוסר, שהם אלוקיים ביסודם, ורק בהם טמונה האפשרות לחיי אושר בעולם.
לאור אמונה זו לא תוהו ובוהו שולט בחיי אנוש, כי אם בחירה חופשית. יכולים אדם או האנושות כולה לבחור בדרך הטוב, הצדק והיושר, ולייסד בכך את מלכות השלום בעולם. ברשות האדם לבחור באלטרנטיבה, בחיים של משחקי כוח אפלים, מלאים שאיפות עצמה וכיבוש, כבולים לתאוות החומר, המצמיחות את כל מלחמות איש ברעהו ושואה אחר שואה בתולדות העמים והמדינות. אולם גם אז, אומרת היהדות, תעלה ותופיע מלכות המשיח על בימת העולם. כאשר כל נסיונות השווא של האנושות לבסס את חייה על עקרונות שונים מעקרונות הרוח ייכשלו, כאשר כל האידיאלים האנושיים יתפוררו תוך שפך דם רב (דוגמת הקומוניזם), תתעורר המבוכה הגדולה שתצמיח בסופו של דבר את האמת בלבבות, ותפנה אותם מחדש אל חיי הרוח, אל עולם התיקון.
כי האלוקים, בורא עולם ואדם, לא הניח את האנושות לגמרי לנפשה. במקביל לחוקי הטבע יצר חוקי מוסר והיסטוריה, ולכן, תצא תכניתו לפועל בכל מקרה. יבחר האדם את דרכו ככל שיבחר, ויהיו כוונותיו במעשיו ככל אשר יהיו, הדרך המובילה אל קיום התכנית האלקית היא המציאות המתקיימת.
כדי להמחיש את הדברים הרשו נא לצטט מדברי הרמב"ם בספרו היד החזקה": אף ישוע הנוצרי דימה שיהיה משיח ונהרג בבית דין. כבר נתנבא בו דניאל שנאמר (שם י"ד): "ובני פריצי עמך ינשאו להעמיד חזון ונכשלו'. וכי יש מכשול גדול מזה… וזה גרם לאבד ישראל בחרב ולפזר שאריתם ולהשפילם ולהחליף התורה ולהתעות רוב העולם לעבוד אלוה מבלעדי ה'".
וכאן אנו מגיעים לעיקר:
אבל מחשבות בורא העולם אין כוח באדם להשיגם, כי לא דרכנו דרכו ולא מחשבותינו מחשבותיו. וכל הדברים האלו של ישוע הנוצרי ושל זה הישמעאלי שעמד אחריו (מוחמד נביא האיסלם) אינן אלא לישר הדרך למלך המשיח ולתקן העולם כולו לעבוד את ה' ביחד, שנאמר: װכי אז אהפוך אל עמים שפה ברורה, לקרוא כולם בשם ה' ולעבדו שכם אחד'".
כיצד? כבר נתמלא העולם כולו מדברי המשיח ותורתו, ופשטו דבריו באיים רחוקים, ועמים רבים ערלי לב נושאים ונותנים בדברים אלו במצוות התורה.
אלו אומרים: מצוות אלו אמת היו, וכבר בטלו בזמן הזה, ולא היו נוהגות לדורות.
ואלו אומרים: דברים נסתרים יש בהן, ואינן כפשוטן.
וכשיעמוד מלך המשיח באמת, ויצליח וירום ויינשא, מיד הם כולם חוזרים ויודעים ששקר נחלו אבותיהם".
כי זהו נוסח חוק היסוד של ההיסטוריה האנושית: קיימת תכנית אב אלוקית לגאולת האדם. ואף כי זירת פעולתו של האדם בעולם הינה רחבת ממדים, אין ההיסטוריה שדה הפקר. למרות החופש הבלתי מוגבל שהעניק הבורא ליציר כפיו לעשות ככל העולה על רוחו – לעולם לא יוכל לחרוג מן התכנית האלוקית עצמה ואף לא לשנותה.
משרתי החוק
בין אם יעשה את המעשה הטוב ובין אם יבחר בדרך הרעה, התכנית האלוקית תצא לפועל. ולא עוד, אלא שגם מעשי האדם הרעים ישרתוה. חוק זה היטיבו להמחיש קבל עם ועולם אחי יוסף. הם מכרו את אחיהם הקטון, ולו רק כדי למנוע את הגשמת חלום המלכות שלו. והנה, דווקא במעשה המכירה קירבו אותו לכס המלוכה. דוגמא אחת מרבות הפזורות בתנ"ך ובספרי התולדה.
כך גם הנצרות והאיסלאם שהיטיבו לשרת את החוק. למרות היותם האיום הגדול ביותר שקם לישראל, הן מבחינה פיזית והן מבחינה רוחנית, ועל אף כוונותיהם ומעשיהם הנתעבים כלפי עמנו, גם הם מקדמים את גאולת האדם והעולם. שכן הגאולה, כפי שהיא מוצגת ביהדות, הינה ארצית, בעולם הזה דווקא. היא אינה יכולה לצמוח בחלל ריק. היא לא תהיה גאולה, אם לא יחושו הבריות בחסרונה ולא ישאפו אליה. כאן, לדעת הרמב"ם, תרמו הנצרות והאיסלאם בבלי דעת, תרומה חשובה. הם יצרו את הרקע הנוח לאפשרות בוא הגאולה. הם עוררו את הציפייה אליה בלב מאות מיליונים, שתלו בתודעת מאמיניהם את השאיפה לעולם מתוקן, לחיי חסד, אמת ויושר במלכותו של המשיח. כאשר תבוא גאולת אמת, יהיו מוכנים לה נפשית, יקלסו את בשורתה וייגאלו.
מתוך הריסות עולם
בירושלים יבוא חוק היסטורי זה לידי מימוש מלא. איננו יודעים כיצד, לא מתי ולא איך. אולם זאת אנו יודעים נחושה: זו בשורת הנבואה בישראל. ירושלים היא אשר תהיה מקום המפגש בין ישראל, אומות העולם וחזון הגאולה. היא תהיה הבירה של חברת העתיד שתצמח מתוך הריסות העולם הישן, שיסודותיו האנושיים התפוררו בגלל חוסר תשובות נכונות לבעיות אדם, עם ועולם.
על כן, חייבים כל האירועים המובילים לעידן ההוא להתחולל דווקא מסביב לירושלים.
הנביא ישעיהו פונה לירושלים: משא גיא חזיון, מה לך אפוא כי עלית כולך לגגות" (כ"ב, א').
מדוע נקרא שמה גיא חזיון? משום שהכל מסתכלין שם (תענית כ"ט, א'). ירושלים תהיה מרכז התעניינות עולמי לנצח… חרף כל המאמצים להדוף אותה מהכותרות הראשיות ומההתעניינות העולמית.
יום אחר יום חוזרת ירושלים לחדשות, כמו בסיסמת פרסומת של חברה גדולה. יום אחר יום נקבע שמה בתודעת מיליונים בעולם. יום אחר יום גדלה מעורבות הבריות בנעשה בה, בבעיות שהיא מעוררת ובסכנות שחוסר פתרונן יגרום טלטלה לכל אדם עלי אדמות. ירושלים חדלה להיות, עקב התעמולה נגדה, פינה מרוחקת שאפשר לעבור עליה לסדר היום. בליבנו במיוחד גורמת מתקפה בינלאומית זו למועקה כבדה, הקוראת להתמודדות מחודשת, לעריכת חשבון נפש ולקביעת עמדות. אך אין להתעלם מכך. היא מטלטלת יום יום יותר ויותר בריות ברחבי תבל, עד כי בבוא 'יום המהפך', לא יישאר איש אדיש למתרחש, ובגאולתה יראה כל אדם את גאולתו הוא.
הנאבקים נגדה אינם יודעים זאת, אך את מאבקה הם נאבקים. המגנים אותה מעל כל במה בעולם, יוצרים במו ידיהם את שבחיה. הקוראים למלחמה עליה מביאים בבלי דעת את השלום שלה, שיהיה פרוש על פני כל תבל.
כי חוק הוא – חוק ירושלים.