קיימים שני סוגי אהבה. אהבת דוד ויהונתן שהינה אהבה פנימית והיא מבוססת על השקעה של האחד ברעהו, ואהבת אמנון ותמר שמהותה חמדה חיצונית.
מתוך מטרה שתושג התועלת מחברת בני האדם בשבתם יחדיו, יצר הבורא באדם הרגשת אהבה וקשר לזולת.
ישנה אהבה בונה, מועילה ומלאת תוכן, כאהבת דוד ויהונתן, ומאידך קיימת אהבה מזיקה ונבובה, כאהבת אמנון ותמר.
אהבת דוד ויהונתן, אינה זקוקה לסממנים חיצוניים. היא מציינת קשר נפשי עמוק, שנבנה על בסיס של נתינה הדדית.
לעומת זאת, אהבת אמנון ותמר, אינה באה מכח יצירה הדדית, אלא מהתלהבות וזיקה שנוצרה בדרך ארעית. זוהי אהבה חיצונית, שבאה לידי ביטוי גם כן בסממנים חיצוניים.
הבדלים תהומיים מפרידים בין שני סוגי האהבה. לאחר תקופה שלא ישהו האוהבים יחד ויהיו מרוחקים זה מזה, אהבת אמנון ותמר תדעך אט אט עד שתעלם כלא היתה, ואילו אהבת דוד ויהונתן, לעולם לא תינתק. גם אם יהיו רחוקים זה מזה במשך שנים, הלבבות ישארו קרובים, כאהבת אב לבנו. אהבה זו מתבטאת בקשר אמיתי, והיא כאדם האוהב את עצמו. אהבה שאין גדולה ממנה.
הביטויים החיצוניים אינם מהווים תנאי לאהבה אמיתית, אלא להיפך, הם פורצים מכח האהבה. גם כשאינם, לא יורגש חיסרון, כי אין האהבה זקוקה להם, לאחר שהקשר הינו פנימי ואמיתי.
ויפלא הדבר, מדוע ניקבו שניהם בשם אחד, שהרי רחוקים הם זה מזה כרחוק מזרח ממערב, ואין ביניהם דמיון כלל. זו, חמדה שאין סופה להתקיים, וזו התקשרות אמיתית ופנימית שסופה להתקיים.
אהבה אמיתית תיווצר על ידי נתינה והשקעה של האחד בחברו. זוהי האהבה המועילה והבונה, כשאחד משלים את רעהו.
שונה היא חברתה, המנוגדת לה בתכלית. היא מחריבה ומזיקה לאדם בכל אשר יפנה וגורמת לו לעיוורון כללי. האדם הולך אחר אהובו, ללא כל מחשבה עצמית וללא ראיית הנולד.
הוא אינו מפתח את עצמו ואת תכונותיו, אלא משועבד כולו למהלך המחשבה של אהובו. הוא יעשה ככל אשר יחפוץ בו ידידו, בין לטוב ובין למוטב.
לכן, ישמע החכם ויברח מאהבה זו כבורח מן האש, ויציל את עצמו מאבדון. גם אבדון נפשי קיים כאן, שהרי תמיד הוא תלוי באהובו, וכשזה ילך, יישאר כשבר כלי וכאבן שאין לה הופכין.