"החברה של המאה ה21- אינה מכתיבה לאדם מה לעשות או מה לחשוב, היא מכתיבה לו מה לרצות!!" דברים אלו כתב פרופסור אריך פרום בספרו "מנוס מחופש", והם נעשים אקטואליים ורלוונטיים יותר ויותר.
האם אנחנו רוצים בגלוי את מה שאנחנו באמת באמת רוצים?
ואולי בסתר, אי שם במעמקים, מסתתר רצון אחר לגמרי?
אולי כל הרצונות האחרים הם רק מה שהחברה רגילה לרצות?
האם ישבנו אי פעם בשלווה ובשקט כדי להאזין לעצמנו?
להקשיב בתשומת לב לרצונות כמוסים המסתתרים במעמקי האישיות הייחודית שלנו?
או שמא איננו מספיק מכבדים את עצמנו, עד כדי שנטה אוזן אל רצונותינו הכמוסים? לכן אנו חיים בעולם אומלל שבו הרצון לשמוח מוחלף ברצון לדציבלים גבוהים של מוסיקה הרצון לאהבה מוחלף בתאווה, הרצון לאושר הופך לארוחה טובה, הרצון למרחבים הופך לנבירה בתוככי האינטרנט…
מה אני רוצה??? שאלה שברגע שנשאל אותה ברצינות, כבר התקדמנו כברת דרך אל החיים!!
טובי המוחות של הפסיכולוגיה המערבית טרחו סביב שאלת מיליון דולר זו. מה האדם רוצה? שאלה זו איננה עניין פילוסופי בלבד. אם נוכל להניח את היד על הרצון האנושי העמוק ביותר, יהיו לנו הסבר ופיתרון להרבה מאד בעיות נפש קלות וקשות.
פרויד, מייסד האסכולה הווינאית הראשונה, היה משוכנע כי הליבידו הוא הצורך הראשוני והחזק ביותר המקנן באדם – האדם שואף אל העונג הפיזי. כל הרצונות האחרים הם הדחקה של צורך מקורי זה.
אלפרד אדלר, תלמידו, לא קיבל את התאוריה הזאת. הוא הצביע על הצורך החברתי – האדם שואף בכל פעולותיו לחזק את מעמדו ביחס לחברה. כל פעולה אנושית ניתן להסביר ולהבין במינוחים חברתיים.
ויקטור פרנקל, מייסד האסכולה הווינאית השלישית, חשף באדם ממד חדש ועמוק של רצון. הוא חפר פנימה אל מעמקי הנפש האנושית ומצא שם את תגליתו הגדולה:
"האדם מחפש משמעות".
בכך הניח פרנקל את ידו על שאלת האושר האנושי וכך הוא כותב:
"זמן רב מדי היינו חולמים חלום, אשר אך עתה אנו מקיצים ממנו. החלום אשר אין לנו אלא לשפר את מצבם הכלכלי – חברתי של הבריות, והכל יבוא על מקומו בשלום – האנשים יהיו מאושרים.
והנה, ברגע ששוכך המאבק להישרדות, צפה ועולה השאלה – הישרדות – לשם מה?! לאנשים במספר גדל והולך יש בימינו אמצעים לחיות, אך אין להם משמעות שראוי לחיות למענה.
המסקנה המרתקת של כל ספריו היא, שהאושר הנכסף איננו תלוי ב"איך"? אלא ב"לשם מה"?
כל הרצונות האחרים הם הדחקה של הצורך במשמעות. רק למי שתהיה באמת משמעות לחייו, יוכל להתמודד מול כל גל או משבר שאי פעם יופיעו בחייו.
בתוך תוכנו פועם געגוע עמוק וחד לקראת משהו, משהו אחר מכל מה שסיפקנו לעצמנו עד כה. השגנו מעמד וכבוד, אך לאחר חמש דקות בלבד רצינו משהו אחר עם יותר כבוד, עם יותר פרסום.
השגנו כסף רב, ומיד רצינו יותר…
השתוקקנו לאוכל טעים ומיוחד, אך בסיומו חשנו אכזבה ותסכול.
כל הרצונות הקטנים והגדולים הממלאים את חיינו הם רק הדחקה של הרצון העמוק והפנימי הפועם בתוכנו: משמעות!
להבין את משמעות החיים, את סיבת הלידה, את פשר המוות ואת מה שביניהם – ולחיות על פי ההבנה הזו.
בני אדם נוטים להחניק את הצעקה הבוקעת מתוככי תוכם, עד שהיא כמעט בלתי נשמעת. נדירות מאד הן ההזדמנויות שבהן אנו מניחים לזעקת הקיום שלנו לפרוץ ולהציף אותנו.
בני אדם נוטים לברוח מכל הזדמנות של מפגש עם עצמם. מפגש כזה משעמם אותם. בדרך כלל הוא גם מסתיים בסכסוך…
מפגש כזה עשוי לעורר מחדש את שאלת משמעות החיים, וזו האחרונה עשויה לגרום להם לחיות את החיים עד תום!!!
בני האדם מעדיפים לעשות הכל, ובלבד שלא לפגוש את עצמם לחמש דקות רציניות. ובלבד שלא יצטרכו לעמוד פנים אל פנים מול השאלה ש'עצמם' שואל אותם: "לשם מה אתם חיים"???
כשכבר נמצאות חמש דקות פנויות בתוך מערבולת העשיה החיצונית, נוצר חשש כבד שמא אדם ישב עם עצמו ויחשוב!
יחשוב מה תכלית חייו?
יחשוב מה אני רוצה?
יחשוב מה אני צריך?
לנוכח סכנה זו, פיתחה התרבות המערבית מערכת הגנה משופרת בשם: "תרבות פנאי" – בילוי ובידור.
בילוי – בכל עיר יש מקומות שנקראים מקומות בילוי… הם מיועדים לכל יצור חי ה"מחזיק" ברשותו זמן מיותר וחושש מפני האפשרות שהמצאות עם עצמו תגרום לו לחשוב על התכלית.
יש מקומות מיוחדים שאליהם באים האנשים יחד עם הזמן המיותר שלהם ומבלים אותו. זוהי מין פומפיית ענק שעליה מגרדים האנשים את הזמן, עד שלא נותר ממנו קלח ראוי לגירוד – "תרבות הבלאי".
בידור – במקביל קיימת אפשרות לפזר את המחשבה ואת הזמן לכל עבר, ובכך שוב להשתיק את זעקת הקיום החיונית כל כך.
הרבה מאד שיטות פיתחה האנושות כדי לאטום את האוזן ואת הלב, ובלבד שלא נקשיב לגעגוע העמוק והמהותי של חיינו.
ובלבד שלא נביט בגיחוך על עצמנו, כאשר אנו כל כך רוצים ומשוועים לאושר. כל כך רוצים לחיות – וכל כך מפחדים לרצות…
וכאן נכנסת לתמונה שאלה נוספת:
מה אני צריך?
גם אם הצלחנו להטות אוזן ולהקשיב לעצמנו, אנו יודעים רק מה אנחנו רוצים, עדיין נותר לנו למצוא את תעצומות החופש שיאפשר לנו לעשות מה שאנחנו רוצים!
אך האם בהכרח הוא, כי אנו צועדים נכון?
היו לא מעט אנשים בעולם, אשר משיקולים של חופש ונימוקים של "אני רוצה" – עזבו את בית החולים בעיצומה של סדרת טיפולים חיונית. כשנשאלו על כך, השיבו: "אני יוצא לחופש. כך אני רוצה…
רבים אחרים מעשנים חומרים מסוכנים אל תוך גופם, מתוך הסבר מלומד בסגנון של: "אני חפשי לעשות מה שבא לי בראש…"
האין סכנה בשימוש קבוע במצפן של "מה אני רוצה"? שיקולים בסגנון של "אני רוצה!" הובילו אנשים וארצות אל עברי פי פחת…
חופש – הוא לעשות מה שאני רוצה.
חירות – לעשות מה שאני צריך.
המעיין המפכה של החיים נמצא במקום שבו פוגש הרצון העמוק ביותר את הצורך היסודי ביותר. זהו המקום שבו משתלבת החוויה באמת. והאמת לובשת את איצטלת החוויה.
והאמת היא,
כי מה שאתה הכי הכי רוצה,
אתה הכי הכי צריך.
הרצון במשמעות לחיים, הוא צורך קיומי ממש!