לכאורה, אין לך מצווה קלה ופשוטה כמו מצות כיבוד אב ואם. מקובלת היא על כל בני אנוש. הכול מבינים את חובתה הגדולה. הטבע האנושי, אשר לו שותפים כולם, התגייס גם הוא לקיומה של מצווה זו.
מקובל לראות בכיבוד הורים מצווה שכלית והגיונית, אשר יסודה בהכרת הטובה שמכיר הבן להוריו. הורים אשר גידלו אותו מיום שנולד ועד ליום שבו הכניסו אותו לחופה.
אך מי שמקשר אותה עם מושגי הכרת טובה, עלול להבין כי יש מצבים שבהם הוא פטור ממצווה זו. הוא יכול להחליט, כי כאשר הוריו לא עשו עמו טובה, והוא אשר דאג לעצמו מיום עומדו על דעתו, אין לו כל מחויבות כלפיהם.
למעשה, חובתו של האדם לכבד את הוריו נובעת לא רק מההיגיון ומהנטייה הנפשית, אלא בעיקר בשל העובדה שכך ציווה הקב"ה: "כבד את אביך ואת אמך, כאשר צוך ה' אלקיך" (דברים, ה', ט"ז). ציווי זה של התורה משנה את אופי המצווה.
התורה מדגישה, כי על מצווה זו נצטוו ישראל כאשר היו במדבר. שם הם לא קבלו את לחמם ואת מימיהם מאבותיהם ומאמותיהם, שכן כלכלתם היתה מצויה להם מהמן ומהבאר. ילדיהם לא נזקקו לבגד, שכן בגדיהם גדלו יחד עמם, גם לא היתה כל סיבה לבקש מההורים שיכבסו או יגהצו את בגדיהם. אם התקמט בגד, באו ענני הכבוד וגיהצו אותו. המצווה ניתנה ככבוד וכהוקרה להורים, שהתורה מחשיבה אותם כיוצרי הילד, לצידו של הבורא.
תכליתה של מצווה זו היא החשבת המסורת שההורים מעבירים לנו, צאצאיהם, כפי שכתוב בשירת האזינו: "זכור ימות עולם בינו שנות דור ודור, שאל אביך ויגדך זקנך ויאמרו לך" (דברים, ל"ב, ז'). האב והאם, מעבירי מורשת האמונה לדור הבא, מהווים חוליה חשובה בשלשלת האמונה מהר סיני. כדי שתועבר המסורת כדבעי, יש צורך להחשיב אותם, לכבד אותם ולראות בהם סמכות-על.
גם כיום, שלושת אלפי שנה ויותר לאחר מעמד הר סיני, אנו חיים מכח האמונה והחוקים ששמענו באותו מעמד. זמן רב מאד חלף מאז, אך הודו של המעמד נותר וטעמו לא חלף. והכול בזכות ההורים המעבירים את הקבלה ואת המורשת מדור אחד למשנהו.
כדי שנוכל להשתמש במסורת זו וליישמה הלכה למעשה, עלינו לראות במעבירי המסורת סמכות עליונה, אשר את רעיונותיה יש לקבל ללא הרהור.
כיבוד ההורים הוא ההופך אותם לסמכות עליונה.