אצל אומות העולם נתפסת הדת כפרישות מהעולם הזה וכהבדלות מהחיים. הנישואין אינם ראויים, ואף האכילה אינה אלא כורח שיש להשלים עם קיומו, כדי שהגוף לא ימות.
אלו מביניהם המבקשים את האלוקים, הולכים למערות, לפסגות הרים ולמקומות נידחים. שם הם מבקשים להתנתק מהעולם הזה ולחיות בפרישות ובהתבודדות. מובן, שרבים מהם אינם מסוגלים להחזיק מעמד זמן רב בצורת חיים זו, והם חוזרים לחיים הרגילים המנותקים, לפי דעתם, מרוחניות.
דת ישראל אינה גורסת כך. היא אינה דורשת בריחה מהחיים. היהדות דורשת לקדש את החיים, להביא את דבר ה' – זו הלכה, לכל פינה מפינות החיים. לדוגמה, רוצה אדם לאכול – הרשות בידו. אלא שההלכה מסדרת את שולחנו, מעטרת אותו בהלכות ומקדשת אותו.
זוהי מהותה של היהדות. לא בריחה מהחיים, אלא קידושם. התורה פורשת את תכניה על כל תחומי החיים. היא מסדרת גם את ענייני המסחר, את ההלכות שבין אדם לחברו ושבין איש לאשתו.
את זאת לא הצליח יתרו בתחילה להבין. "ויקח יתרו חותן משה עולה וזבחים לאלוקים, ויבוא אהרן וכל זקני ישראל לאכול לחם עם חותן משה לפני האלוקים" (שמות י"ח, י"ב).
יתרו לקח עולה וזבחים להעלות לאלוקים, אך היה תמה: כיצד אוכלים לחם לפני האלוקים?
יתרו בא מתרבויות אשר לא ראו כל שיתוף בין גשמיות לרוחניות. הוא חשב כי אין כל דרך לגשר בין השתיים. לכן, כאשר חשב להצטרף לדת ישראל, לא מצא דרך אלא בהבאתם של עולה וזבחים לאלוקים. הוא סבר כי זו הדרך לעבודתו. אך אהרן וזקני ישראל לימדו אותו כי בדת ישראל ניתן גם לאכול לחם לפני האלוקים, לעסוק באכילה גשמית לשם שמים ומתוך הכרת "שיוויתי ה' לנגדי תמיד". אין צורך בהבאת עולה דווקא. לעתים ניתן להסתפק בסעודת מצווה הנאכלת בקדושה ובטהרה לפני האלוקים.
אט אט חדרה הכרה יהודית יסודית זו לעולמו של יתרו. הוא נוכח כי לפני האלוקים ניתן גם לאכול לחם.