קבוצת חברים ערכה מסיבה לכבודו של בחור שנכנס להיכלה של התשובה. והזמינו גם את אביו של הבחור. אביו היה יהודי יליד רוסיה, שעלה לארץ לפני כשלושים שנה. בתחילה סירב לבוא בטענו כי אין לו מה לחפש שם, אולם משהרבו להפציר בו, נתרצה ובא.
האווירה במסיבה היתה נינוחה ונעימה, ואז קם האב ממקומו ואמר כי ברצונו לומר מספר מילים:
היה זה בטרם עלותו ארצה, לפני כמה עשרות שנים. בעודו ברוסיה הקומוניסטית נעצר בידי השלטונות, נשפט במשפט מהיר ונשלח לסיביר. בהיותו בסיביר פגש את אחד מחבריו שנידון למאסר ממושך.
כאשר סיים לרצות את עונשו והגיע זמנו להשתחרר, שבא להפרד ממנו, אמר החבר:
"הנה, אתה זכית לצאת מן הגלות הארורה הזאת והולך אתה אל העולם הגדול, הבה ואספר לך מעשה:
אצלנו בחצר גדל עץ תפוחים גדול ורב פארות, אשר הצמיח מדי שנה תפוחים אדומים ומתוקים, נחמדים למראה וטובים למאכל. מתענגים היינו על התפוחים המתוקים, ואף היינו מוכרים מפירותיהם לשכנים. כה יפה היה העץ, עד כי לא היה מי שיעבור סמוך לחצר, ולא יעמוד להביט ביופיו.
חשבנו לעצמנו, כילדים, הרי שורשי העץ חבויים עמוק בבטן האדמה, ואין להם לא חן ולא צורה, לא יופי ולא הדר, ובכל זאת מצמיחים הם פירות נהדרים כאלו. פשוט וברור שאם נחשוף את השורשים לשמש, יוציא העץ פירות יפים פי כמה באיכות ובכמות.
ילדים היינו. כך חשבנו, וכך עשינו. חפרנו בור גדול, והפכנו את העץ על פניו. השורשים למעלה והענפים ופירותיהם למטה בתוך מעבה האדמה. כיסינו היטב את הענפים, והמתנו לפירות המיוחלים.
יכול אתה לשער בעצמך כי תקוותנו נכזבה. השורשים יבשו, ומן העץ הנהדר לא נותר אלא שלד יבש. בטוחים היינו כי אין עוד תקווה לראות תפוחים בחצרנו.
אלא שביום מן הימים, צד את עינינו לפתע מחזה מרנין. בצידו של גזע העץ ההפוך, עלה ניצן ירוק, והחל מעפיל בביטחון כלפי מעלה. מסתבר שאחד התפוחים שנרקב, נקלט זרעו, והוא זה שנותן תקווה לעתיד חדש של עץ רב פארות.
ואכן, כעבור תקופה, יכולנו כבר ליהנות מפירותיו המתוקים של העץ הצעיר, שבהחלט לא נפל טעמם מן העץ הוותיק".
אבי הבחור סיים את סיפורו. דמעה קלה של התרגשות נצצה בעיניו, והוא המשיך: "גם אני הייתי בין אלה שבקשו להפוך את העץ על פניו, את השורשים העלתי למעלה ואת העץ על פירותיו הטמנתי עמוק למטה. חשבתי כי תם הסיפור. העבר אין, אין עוד תקווה. עכשיו אני רואה כי מן התפוח שהטמנתי באדמה, עלה ניצן והוציא פרי, זהו בני היקר".