לעתים קרובות שומעים אנו מאן דהו המפטיר בקנאה: "לוואי ויכולתי להאמין בתום לב, כמו סבי וסבתי, שחייהם וערכיהם היו בוודאי מאושרים וברורים יותר. אך אני חי בדור הרציונאליזם, ואינני יכול לקבל אמונות תפלות המנוגדות לגישה המדעית".
אין לך אמונה תפלה גדולה מזו. האמונה היהודית, לא זו בלבד שאינה שוללת שכלתנות או פוחדת מהתמודדות עמה, אלא היא אף מחייבת ומצווה על היהודי לדעת.
לכאורה, כיוון חשיבה זה מקהה את התום שבאמונה, שהרי המאמין האמיתי אינו זקוק להוכחות. לפיכך, היודע השכלתני שהשיג "דעת אלוקים" בהגיונו, במה נותר לו להאמין? אך הבחנה זו אינה נכונה, וכל שכן אינה שלימה.
היהדות מציבה שני אתגרים: מצוות האמונה ומצוות הידיעה.
מצוות האמונה: זהו הדיבר הראשון בעשרת הדיברות – "אנוכי ה' אלוקיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים" (שמות כ', ב'). הרמב"ם מגדיר מצווה זו שתוכנה הוא הציווי אשר ציוונו להאמין באלוקות, כלומר, שנאמין שיש עילה וסיבה לבריאת כל הנמצאים.
מצוות הידיעה כתובה בפסוק: "וידעת היום והשבות את לבבך כי ה' הוא האלוקים בשמים ממעל ועל הארץ מתחת – אין עוד" (דברים ל', ל"ט). אופן קיום מצווה זה הוא בכח הדעת, התבוננות שכלית ותפיסה הגיונית.
השלב הראשון של מצוות ה"דעת" מתבסס על הנחה בסיסית של ההיגיון האנושי, שאליה הגיע אברהם אבינו אשר גדל בילדותו בתוככי תרבות של עובדי אלילים.
הלוגיקה קובעת כי מערכת הרמונית ותכליתית, בעלת מורכבות גבוהה ובעלת ארגון פנימי מושלם, לא תוכל להתהוות ללא גורם מרכיב, מתכנן ומארגן, האחראי להתהוותה.
על ידי התבוננות באיתני הטבע, שהאלילה האנושית דאז, הבחין אברהם במוגבלותו של כל כח טבעי פרטי ובתלותו בכח טבעי אחר, וחוזר חלילה. השמש והירח פועלים ברוטציה קבועה: האש נשלטת על ידי המים, הנספגים אל הענן, הנישא ברוח ועוד ועוד.
אברהם הגיע למסקנה הגיונית: כל הנבראים וכוחות הטבע המוכרים לנו, אינם אלא פרטים במערכת הפועלת בחוקיות מתמדת ובהרמוניה תכליתית. לכן, ודאי שהבורא נמצא מחוץ למערכת זו והיא נבראה על ידו. "אי אפשר לבירה בלא מנהיג", כדברי אברהם אבינו.
לכל ההסברים המדעיים חסרה הסברה של נקודת ה"ראשית", כלומר, מי יצר את הנקודה הראשונה של חומר ואנרגיה. היהדות מחפשת את הגורם, את המניע הראשוני.
בהגיענו לשאלת ראשית החומר זונחים אנו את תחום מדעי הטבע, אשר לפי הגדרתם העצמית אינם מתיימרים להתייחס לשאלה זו. המדע עוסק רק בחקר תהליכים וקשרים במסגרת ה"יש" הקיים.
לכח עליון הבלתי מוגבל שברא את העולם מתכוונת היהדות בשם "אלוקים". זוהי כוונת הפסוק הראשון בתורה: "בראשית – ברא אלוקים". אלוקים הוא שמו של הקב"ה כבורא עולם.
זוהי מהות מופשטת שמושגי המרחב והזמן אינם חלים עליה כלל. לכן, אין מהותו ניתנת לתפיסה בתודעתנו, אשר אינה מסוגלת להכיל מושג שהוא מעבר לזמן ולמרחב.
בהגיע הדעת לנקודה זו, היא נאלצת להודות לא רק בקיומו של כח רוחני, לא חומרי, ולא רק בקיומו של אינסוף מופשט, כי אם גם בקיום המציאות של בורא עולם, שלא חלים עליה חוקים טבעיים ושאינה תלויה בשום סיבתיות.