תעודת הזהות של התנועה הפמיניסטית, שהפכה אצל נשים רבות לפסוידו-דת, היא שלילית במהותה. תנועה זו לא הצליחה לנסח במלוא הבהירות חזון רחב אופקים על העולם, על החברה ועל מקומו של האדם. המוטיבציה המניעה תנועה זו טמונה בתחושות חוסר התכלית והעדר הזהות העצמית של נשים רבות, וכן בתשוקה להתעלות לתכלית גבוהה יותר, מאשר מחזיר אור פסיבי מסוגל להאיר.
נשים מהתנועה הפמיניסטית ניצבות בפני דילמה מעניינת: ערכי החברה שעליהם קידשה מלחמה ואורחות חייה פוגעים לדעתן באשה ומדכאים אותה. על כן, אלו ערכים פסולים. אך מתברר, שהצלחת המאבק פירושה להיכלל במסגרת החברתית המקובלת, להפוך לחלק אינטגרלי של תרבות ושל ממסד פגומים!
דילמה נוספת ניצבת בפני הפמיניסטיות. הן לכודות במלכודת ה"זהות השלילית". כלומר, הן מגדירות את עצמן רק בדרך השלילה, רק על ידי דחיית כל הגדרה שבה הגדיר אותן הזולת.
הן אינן מסוגלות להגיע לאישור הזהות העצמית הטבועה בהן ללא תלות באחרים.
שאלת הזהות הנשית והמודעות העצמית שאליה חותרת כל אשה, קשורה בגישתה הבסיסית כלפי העולם, הבנתו והערכתו. בעולמנו נחשבים הכוח, הכסף והעוצמה הפיזית כערכי יסוד הנחוצים לשם הישרדות אישית. מציאות אנושית וחברתית זו מביאה את האשה עד מהרה למסקנה שאם ברצונה לצוף מעל נחשולי החיים, עליה לקחת חלק בקרב על הקיום ולאחוז באמצעי הלחימה המקובלים.
אולם, אם מצויה ביד האדם תמונת עולם שונה. תמונת עולם שבה מטרת החיים אינה שלטון לשם שלטון, צריכה לשם צריכה, הנאה לשם הנאה, כי אם קידושם של כל אלו, עידונם והעלאת רמתם הבסיסית, כי אז לא יראה המאבק על עוצמה פוליטית ועל הישגיות בכלכלה ובחברה כמטרה בפני עצמה.
רעיון זה, כשהוא קשור למשמעות הבית ולקשר בין הגבר לאשה, מבואר היטב באמירה התלמודית הבאה:
"מצא רבי יוסי את אליהו ושאלו: כתוב: 'אעשה לו עזר' (בראשית ב'). במה אשה עוזרת לאדם? אמר לו: אדם מביא חטים, חטים כוסס? פשתן, פשתן לובש? לא נמצאת מאירה את עיניו ומעמידתו על רגליו" (מסכת יבמות דף ס"ג, ע"א).
אימרה זו אינה רואה את צבירת התבואה או הפשתן כמטרה בפני עצמה. המטרה היא הפיכת חומר הגלם לדבר הראוי לשימוש, ועיצובו למען מטרות נעלות וקדושות יותר.
הכשרון של שינוי הצורה והיכולת של עיבוד חומר הגלם הוא כוחה המיוחד של האשה. הדברים אמורים הן בתחום הגשמי והן בתחום הרוחני. כשכח העיצוב הנשי מוכר על ידי הכול, נהנית האשה ממעמד מרומם ביותר, המעמד שהעניקה לה היהדות. שכן, מאז ומעולם שונים הם ערכי היהדות מן הערכים הלא יהודיים. ביהדות, לא קבעו מעולם את ערכו של האדם בהתאם לנתוניו הפיסיים או לפי מידת הכח הברוטלי המצוי בידו. הערכת היהדות היתה, ועדיין היא נתונה לאלו השומרים בקפידה על האידיאלים הגבוהים של הסדר האלוקי. אלו האידיאלים המתמצים היטב באמירת התנא בפרקי אבות: "איזהו גיבור – הכובש את יצרו" (פרק ד', א').
האשה היהודית לא סבלה מעודה תחת ידו של הגבר היהודי. מעולם לא היה ביתם משכן לריקנות ולשעמום, המזמינים כל רע, התורמים למתח, לריב, לנגישות וללחץ. מטרת היהודי ושאיפתו להפוך את העולם החומרי למציאות נעלה יותר, לקדשו ולמלאו בתוכן רוחני. ביתו נושא בחובו את כל המרכיבים אשר היוו את עיקרו של בית המקדש שעמד על תילו בירושלים.